דבש הוא סירופ מתוק בעל כ-82% סוכרים. הוא מיוצר ונאגר כמזון על ידי קבוצות דבוראים חברתיים, בעיקר דבורת-הדבש (Apis), ובפרט המין A. mellifera, המיוצר מסחרית ונצרך בכל העולם.
המילה דבש מופיעה בתנ"ך פעמים רבות. בתחילה היא יוחסה גם לסירופים מפירות, כמו דבש תמרים. עם הזמן השם נתקע בעיקר לדבש הדבורים. קיימות צורות דומות של המילה בשפות שמיות ועתיקות.
קיימים סוגים רבים של דבש. הם נבדלים בהרכב הכימי, בצבע, במרקם, בריח ובטעם. ההבדלים נגזרים בעיקר ממין החרק המפיק את הדבש וממקור הסוכר: צוף פרחים או טל דבש (נוזל מתוק שמפרישות כנימות). דבש מוֹנופלורי (זני) מקורו בעיקר מפרח אחד. דבש פוליפלורי (בר) נובע מתערובת פרחים.
האדם ידע על הדבש כבר בתקופות פרהיסטוריות, ויש ציורי קיר ועקבות ארכאולוגיות המראים רדיית דבש. מצרים העתיקה השתמשה בדבש למאכל, לרפואה ולחניטה, ומצאו בכלי קבורה דבש שאפילו לאחר אלפי שנים נשאר אכיל.
דבורת הדבש אוספת צוף פרחים. צוף (nectar) הוא נוזל מימי ומתוק המופרש מבלוטות בפרחים. הדבורה אוגרת את הצוף בקיבתה הפנימית, הקרויה "קיבת הדבש" (שק אחסון זמני בגוף הדבורה). בקיבה מוסיפים הדבורים אנזימים, חלבונים שעוזרים לפרק סוכרים, ובכך מתחיל שינוי הצוף.
בכוורת (מבנה התאים שעשויה משעווה) מעבדים הדבורים את הצוף: הן מעבירות אותו בין הפועלות, מערבבות אותו עם אנזימים ומפזרות אוויר בעזרת כנפיים כדי לאדות מים. כך רמת המים יורדת מ-60, 90% בצוף ל-17, 20% בדבש. כשהתא מלא חותמות הדבורים את פתח התא בשעווה כדי לשמור על הדבש. מ-4 ק"ג צוף רובץ ק"ג דבש. להפקת ק"ג דבש אחד נדרשים לעתים מיליוני מעופי דבורים.
הצוף הוא המקור השכיח ביותר. הרכבו הכימי משתנה לפי סוג הצמח, מזג האוויר וסוג הקרקע. במקומות קרים או בהיעדר פריחה, הדבורים עשויות לאסוף טל דבש (honeydew) שנוצר על ידי כנימות; ממנו יוצא דבש כהה ועז טעם.
ברדיית דבש מודרנית מסירים חותמות שעווה, מרכזים את חלות הדבש בצנטריפוגה, ומסננים חיסול חלקיקים. פיסטור (חימום) אינו הכרחי אך נעשה לעתים כדי למנוע תסיסה ולהאט התגבשות. אחסון נכון שומר על הדבש לאורך זמן.
ככל שהדבש כהה יותר, בדרך כלל גם טעמו וריחו חזקים יותר. זנים מסוימים מזוהים לפי הפרח השולט בצוף. מקומות שונים בעולם מפיקים דבש ממאות סוגי צמחים.
באופן מקצועי מפיקים כ-30, 40 ק"ג דבש מתא כוורת בעונה. התפוקה העולמית מוערכת בכ-800,000 טון לשנה; בישראל כ-3,600 טון.
חלק מסוגי הדבש עלול להיות רעיל לאדם אף שאינו מזיק לדבורה. דוגמה בולטת היא דבש מפרחי רודודנדרון (Rhododendron), שיכול לגרום להרעלות.
בדבש יכולים להימצא נבגים של חיידק Clostridium botulinum. אצל תינוקות חומציות הקיבה אינה מספיקה כדי למנוע מהנבגים לפרוח. בשל כך ישנן המלצות שונות: בארצות הברית ממליצים לא להאכיל תינוקות מתחת לגיל 18 חודש בדבש; בישראל ממליצים לא להאכיל תינוקות מתחת לגיל שנה. אצל מבוגרים הסיכון נמוך הרבה יותר.
יש מיתוסים על דבש רעיל מצמחים אחרים, למשל הרדוף (Nerium). מחקרים הראו שהרדוף כמעט לא מייצר צוף, ואין תיעוד מהימן של דבש רעיל ממנו.
בדתות ובתרבויות רבות דבש סימל מתיקות, ברכה וריפוי. ביהדות הוא מופיע בטקסים ומנהגים כמו אכילת תפוח בדבש בראש השנה. באסלאם והקוראן מוזכרת הדבורה והדבש כמקור מבורך.
דבש משמש כאוכל, ממתיק, חומר משמר, וכמרכיב בתרופות ובקוסמטיקה. חלק מהטבעונים נמנעים ממנו כיוון שמיוצר על ידי בעלי חיים.
דבש הוא נוזל מתוק שעשוי בעיקר מסוכר. דבורים עושות אותו ואוספות אותו לאכילה.
בפעם הקדומה קרו לדבש גם סירופי פרי. היום המילה בדרך כלל מתייחסת לדבש דבורים.
דבורים לוקחות צוף. צוף זה נוזל מתוק בפרח.
הן שומרות את הצוף בקיבה מיוחדת שלהם. בקיבה מוסיפים הדבורים אנזים. אנזים הוא חומר שעוזר לפרק מזון.
הן מביאות את הצוף לכוורת. כוורת היא בית הדבורים, עם תאים משעווה.
בעזרת כנפיהן הן מייבשות את הצוף. כך המים הצפים יורדים.
כשהדבש מוכן, הדבורים סוגרות את התא בשעווה.
יש דבש מצמחים רבים. יש דבש מפרח אחד שנקרא דבש זני, ויש דבש מתערובת פרחים.
דבש כהה בדרך כלל חזק בטעם.
האנשים ידעו על דבש מאז ימי קדם. המצרים השתמשו בו לאוכל ולרפואה. מצאו דבש בכלי קבורה, והוא נשאר אכיל אחרי אלפי שנים.
חלק מדבש עלול להיות רעיל לבני אדם אם הוא הגיע מפרחים מיוחדים.
אסור לתת דבש לתינוקות מתחת לשנה. בחללים של תינוק עלולים לצמוח חיידקים מסוימים.
אוכלים דבש על לחם, מוסיפים לקלים ומטפלים בחלק מהמקרים ברפואה ובמוצרים קוסמטיים.
מילים חשובות: דבורה (החיה שעושה דבש), צוף (נוזל מהפרח), כוורת (בית הדבורים), טל דבש (נוזל מתוק שמפרישות כנימות).
תגובות גולשים