דיבוק

דיבוק הוא במיתולוגיה היהודית סוג של איחוז, חדירת רוחו של נפטר לגופו של אדם חי והשתלטות עליו. איחוז כאן פירושו השתלטות רוח על גוף חי. לפי סיפורים, הרוח קיבלה רשות לכך בגלל חטא של האדם החי. לעתים הרוח מבקשת מקלט מפני המזיקין, ישויות רעועות שפוגעות ברוחות, או שהיא נכנסת כדי להשלים משימה כלשהי.

המונח מופיע לראשונה בכמה כתבים מהמאה ה-16. האקדמיה התעלמה ממנו עד שהמחזה של ש. אנ-סקי הפך אותו לנושא מוכר בספרות. דיווחים מוקדמים יותר, כמו אלה של יוספוס, מתייחסים לאיחוזים דמוניים ולא לרוחות של בני אדם.

בקהילות מסורתיות נהגו לראות בדיבוק הסבר להתנהגויות חריגות, כולל דחפים מיניים. גירוש הדיבוק שימש כתיקון מוסרי וחברתי והחזיר את הסדר. דוגמאות שניתנו במשלים כוללות מזוזה שנתלתה בצורה רופפת או ספק לגבי חציית ים סוף כפתח לאיחוז. לאורך הזמן כללו הדיווחים פרטים על שמות ומקומות. דווח כי הרב יואל טייטלבוים (1887, 1979) המליץ לאדם שאמרו שהוא אחוז בידי דיבוק להתייעץ עם פסיכיאטר.

המחזה של אנ-סקי הוא יצירה חשובה בתיאטרון היידיש. הוא עובד על ידי מספר יוצרים, בין היתר ג'רום רובינס, לאונרד ברנשטיין וטוני קושנר. בעלילה, כלה צעירה נאחזת ברוח של האיש שהיה נועד להינשא לה, כאשר אביה הפר את הסכם הנישואין.

יש במיתולוגיה גם צורות אחרות של העברת נשמה. עיבור הוא איחוז חיובי, שבו נשמה צדיקית נכנסת לגוף בהסכמה כדי לקיים מצווה. רעיון גלגול הנשמות אומר שנפש יכולה לחיות כמה חיים לפני שתשוב ותתחבר עם אלוהים.

דיבוק הוא רעיון במיתולוגיה היהודית. דיבוק הוא כאשר רוח של אדם מת פנשבת בגוף של אדם חי. (רוח = הנשמה של האדם שנפטר.)

המילה הופיעה בכתבים מהמאה ה-16. מאוחר יותר המחזה של ש. אנ-סקי עשה את הרעיון מוכר. דיווחים ישנים אחרים דיברו על אחוזים דמוניים, לא על רוחות של אנשים.

בקהילות ישנות ראו בדיבוק הסבר לדברים מוזרים בהתנהגות. גירוש דיבוק עזר להשיב את הסדר. סיפרו שגם דברים קטנים, כמו מזוזה שהושמה לא טוב, יכלו "להזמין" דיבוק.

המחזה של אנ-סקי חשוב בתיאטרון היידיש. המלחינים ויוצרים ידועים עיבדו אותו מאוחר יותר. בעלילה, כלה נאחזת ברוח של האיש שהיה אמור להינשא לה.

יש גם עיבור. עיבור (השתלטות טובה) קורה כשהנשמה עוזרת לאדם לקיים מצווה. רעיון גלגול הנשמות אומר שלפעמים נשמה חוזרת לחיים שוב ושוב.