דקדוק, אוסף הכללים שמנחים דיבור וכתיבה בשפה. זה נכון לשפות טבעיות ולשפות מלאכותיות.
בשפות טבעיות נהוג לחלק את הדקדוק לתחומים: תחביר, כלומר איך בונים משפטים; מורפולוגיה, כלומר איך מילים בנויות ומשתנות; פונולוגיה, כלומר מערכת הצלילים של השפה; וסמנטיקה, כלומר משמעות המילים והמשפטים. בשפות מלאכותיות כמו שפות מחשב, התחביר תופס מקום מרכזי והפונולוגיה כמעט חסרה.
התחומים הללו חופפים לעתים, ולכן חוקרים בוחנים גם את הממשקים ביניהם. למשל, יחסי מורפולוגיה-תחביר ויחסי פונולוגיה-מורפולוגיה נבדקים לעומק.
תחום מיוחד עוסק בשיטת הכתיבה. זה כולל כללים לאיות ולפיסוק, ושימוש בסימנים כמו ניקוד (האותיות המראות תנועות בעברית ובערבית). התחום עוסק גם בתעתיקים בין מערכות כתב שונות, למשל תעתוק עברית לאותיות לטיניות.
עד המאה ה-19 הכוונה היתה בעיקר לזיהוי כללי דקדוק של שפות עתיקות וקדושות. שפות כמו לטינית, יוונית, ערבית ועברית נחקרו כדי לשמר כתבי קודש ולפתח שיטות הוראה.
מתוך חקר השפות הקלאסיות צצו כללים נורמטיביים, כלומר חוקים שאמורים לקבוע "איך נכון לדבר". באירופה ניסו להתאים שפות מודרניות לכללים של הלטינית. בתקופת תחיית העברית ניסה חלק מהמבקרים לכפות כללים מהעבר המקראי על העברית החדשה, אך ההצלחה היתה מוגבלת.
מאמצע המאה ה-19 גובשה גישה שרואה בדקדוק תכונה שמוטמעת בשפה. גישה זו נקראת דקדוק תיאורי (דסקריפטיבי): הבלשן מתאר את הכללים כפי שהם מופיעים בלשון המדוברת, בלי לשפוט תקינות. המחקר נחלק לסינכרוני, חקר השפה בזמן נתון, ודיאכרוני, חקר השינויים בשפה לאורך זמן.
עימות מרכזי בבלשנות ובפסיכולוגיה היה שאלת מקור הדקדוק: פרדריק סקינר טען שהדקדוק נלמד דרך התניה, כלומר אינו מולד. נועם חומסקי טען שחלק מהדקדוק מולד, ויש תבניות פנימיות שמסייעות לרכישת שפה.
במסגרת הבלשנות הגנרטיבית של חומסקי מניחים שקיימים כללים משותפים לכל השפות. חוקרי גישה זו מנסים למצוא את אותם כללים אוניברסליים. יש זרמים אחרים שמתנגדים להשערה זו.
בדקדוק של מחשבים ובשפות פורמליות, התחביר שונה משפות טבעיות, כי מטרתו שונה. יש גם שפות מתוכננות, למשל אספרנטו שנוצרה ככוונה לשפה בינלאומית פשוטה. עם הזמן אספרנטו הפכה בחלקה לטבעית, ויש לה דוברים ילידיים בודדים.
ידוע גם על שפות שנוצרו למטרות בידור או אמנות, כמו השפות של טולקין וקלינגון מסדרות טלוויזיה וספרים.
גרעיני הבסיס במוח מעורבים בלמידה וביישום תגובות מורכבות. אלא הן חשובות גם לשימוש בכללי הדקדוק ולשליטה בתגובות לשפת דיבור.
דקדוק הוא קבוצת כללים שמראים איך מדברים וכותבים נכון בשפה.
יש כמה חלקים בדקדוק: תחביר, איך בונים משפטים פשוטים; מורפולוגיה, איך מילים משתנות; פונולוגיה, צלילי השפה; וסמנטיקה, מה משמעות המילים.
חלק מהשפות יש להן גם כללים לכתיבה, כמו ניקוד בעברית. יש גם תעתיק, כלומר העברה של מילים מכתב אחד לאחר.
בימי הביניים חקרו בלשנים שפות עתיקות כדי לשמור ספרים חשובים וללמד לקרוא.
חוקרים ומורים ניסו לקבוע כללי "איך נכון לדבר" על בסיס שפות ישנות. לפעמים זה לא תאם את הדיבור היומיומי.
היום חוקרים מתארים איך אנשים באמת מדברים, בלי לשפוט. חוקרים בודקים את השפה עכשיו וגם איך היא השתנתה במשך השנים.
היו ויכוחים מדעיים אם הדקדוק נלמד מהסביבה או שהוא חלק טבעי שאנו נולדים איתו. נחמד לדעת שיש רעיונות שונים.
יש שפות שיצרו אנשים במכוון. אספרנטו נועדה להיות שפה פשוטה לכל העולם. יש גם שפות שיצרו לספרים ולסרטים, כמו שפות של טולקין וקלינגון.
חלקים במוח עוזרים לנו ללמוד וליישם כללים מסובכים. זה חשוב כדי להשתמש בדקדוק בלי לחשוב הרבה.
תגובות גולשים