דרך יריחו

''דרך יריחו'' (כביש 417) הוא ציר ראשי במזרח ירושלים. הוא מתחיל באזור מוזיאון רוקפלר ורחוב סולטאן סולימאן, עובר ליד הר הזיתים, דרך ואדי קדום לאבו דיס ואלעיזריה, חוצה את כניסת מעלה אדומים ומסתיים במחלף אדומים, שם הוא מתמזג עם כביש 1 לכיוון מדבר יהודה וים המלח. הכביש נסלל על תוואי הדרך ההיסטורית מירושלים ליריחו. לאחר סלילתו של כביש 1 מצומת הגבעה הצרפתית ועד למחלף אדומים, כביש 1 החל לשמש גם כדרך ליריחו וים המלח. אבו דיס ואלעיזריה נמצאות בשליטת הרשות הפלסטינית והדרך שם סגורה למעבר ישראלים. דרך יריחו היא אחת מכמה דרכים עתיקות שיוצאות מירושלים וקרויות על שם היעד שלהן, כמו דרך שכם ודרך בית לחם, והן כיום חלק ממארג הרחובות העירוני.

נתיב זה שימש בני אדם אלפי שנים. לפי המסורת, דוד המלך ברח מפני בנו אבשלום בדרך היורדת לאורך נחל קדרון למדבר יהודה. גם בימי הבית השני השתמשו בו תושבים כנתיב מילוט. הדרך שימשה עולי רגל נוצרים מקו הירדן וקישרה בין הכנסיות על הר הזיתים לעיר העתיקה. בתקופות העות'מאנית והמנדט הבריטי קיבלה הדרך צביון עירוני, כשנוסדה שכונת א-טור והעיר התרחבה. בהשלטון הירדני הרחיבו את הדרך, ולפי המקורות נגרם נזק לקברים ולמצבות בחלקות יהודיות. בתקופה זו היא שימשה עורק מרכזי לכיוון גשר אלנבי ועמאן, והיא מוזכרת גם בשיר "ירושלים של זהב" כאחת הדרכים לים המלח שאזרחים יהודים לא יכלו להשתמש בה במשך שנים. אחרי איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים חזרה לשמש גם ישראלים בדרכם לים המלח ואילת, וגם פלסטינים ועולי רגל לכיוון יריחו ואלנבי. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1987 וסלילת תוואי חדש של כביש 1, השימוש של ישראלים בדרך יריחו פחת. סלילת מנהרת הר הצופים ובניית גדר ההפרדה הקטינו עוד יותר את תפקידה כבדרך בין-עירונית. יחד עם זאת, התרחבות שכונות כמו ראס אל עמוד, א-טור והקמת המושבות היהודיות מעלה הזיתים וקדמת ציון, והביקורים בכנסיות ובבית הקברות על הר הזיתים, הפכו את דרך יריחו לדרך עירונית ירושלמית המשמשת גם ערבים וגם יהודים.

''דרך יריחו'' היא דרך חשובה במזרח ירושלים. כביש 417 הוא השם הרשמי. הכביש מתחיל בסמוך למוזיאון רוקפלר. הוא עובר ליד הר הזיתים - הר עם כנסיות ובית קברות יהודי. המשיך לאבו דיס ואלעיזריה, ועובר ליד מעלה אדומים. הכביש מסתיים במחלף אדומים ושם מתחבר לכביש 1 לכיוון ים המלח. אבו דיס ואלעיזריה שייכות today לרשות הפלסטינית, והאזור שם סגור לנסיעה של ישראלים. הדרך קיימת כבר אלפי שנים. על פי המסורת, דוד המלך ברח שם מפני בנו אבשלום. בתקופות שונות השתמשו בה צועדים, עולי רגל וקבוצות שונות. בתקופת השלטון הירדני הרחיבו את הכביש ופגעו בקברים יהודיים. אחרי מלחמת ששת הימים חזרו לנסוע בה אנשים ישראלים ופלסטינים. ב-1987, כשנבנה נתיב חדש וכשנבנו מנהרה וגדר סביב ירושלים, השתמשו פחות בכביש זה לנסיעות ארוכות. עם זאת, גדלו שכונות כמו א-טור וראס אל עמוד, ונבנו שכונות יהודיות על הר הזיתים. היום הדרך משמשת תושבים ומבקרים בשני העדות. נעמי שמר גם הזכירה את הדרך בשירה שלה ל"ירושלים של זהב".