בצמחי הזרע האבקה היא המעבר של גרגר האבקה מהאיבר הזכרי (אבקן), אל האיבר הנקבי (צלקת). גרגר האבקה נושא את תאי הרבייה הזכריים, וההאבקה מאפשרת מיזוג גנים בין פרטים שונים של אותו המין. זהו יתרון מרכזי של רבייה זוויגית לעומת רבייה אל-זוויגית.
ברביית צמחים פרימיטיביים כמו אצות, הרבייה המינית התאפשרה רק במים. בטחבים ושרכים תאי הרבייה הזכריים נעים במים עד לביצית. בצמחים יבשתיים התפתח פתרון יבשתי: גרגרי אבקה עמידים לאוויר יבש, שמגנים על תאי הרבייה ומאפשרים מסעות ארוכים עד לצלקת של צמח מתאים.
ניתן לסווג האבקה לפי שני קריטריונים עיקריים: הדמיון הגנטי בין צמח המוצא לצמח היעד (האבקה עצמית מול האבקה זרה) ואמצעי התנועה של גרגר האבקה, כלומר וקטור ההאבקה (האבקה אביוטית מול ביוטית).
וקטור אביוטי נפוץ הוא הרוח. צמחים המואבקים ברוח מייצרים כמויות עצומות של אבקה, כי פיזורה אינו ספציפי. דוגמה בולטת היא האורן, שמייצר אבקה רבה באצטרובלים זכריים. אצטרובלים נקביים מצופים בנוזל דביק שמקבל את גרגרי האבקה; הפריית הביצית יכולה להתרחש רק שנים לאחר נחיתת האבקה. גם צמחים מכוסי זרע, למשל דגניים, ממוקדים באבקת רוח: אבקנים בולטים וצלקת גדולה לקליטה.
פרחים ופרסות הפרחים הופיעו בסוף הקרטיקון, והובילו להאבקה ביוטית בעזרת בעלי-חיים. בהתחלה חרקים נמשכו אל האבקה כמזון, והעברה מקרית של אבקה בין פרחים אפשרה הפריה יעילה יותר מרוח. אחר כך התגברו המנגנונים: הופעת אבקה דביקה שהיצמדת לחרקים ושימוש בצוף כמניע חזק למשיכת מאביקים.
הצוף (נוזל מתוק עשיר בסוכרים) הוא גמול זול יותר מבחינה אנרגטית מהנפקת אבקה כמזון. צמחים רבים גם מפתחים מנגנונים שמונעים מהמאביק לאכול את האבקה בכללותה. בסחלבים, למשל, יש מנגנונים מתוחכמים, כולל רמייה, פרחים שאינם מעניקים גמול אלא מפתים מאביקים בדרכים שונות.
קיימת קו-אבולוציה בין צמחים למאביקים. קבוצות מאביקים התפתחו בהתמחות על מיני צמחים, וחלק מהצמחים הפכו תלויים במאביקים ספציפיים. תלות כזו חוסכת אבקה, כי המאביק מעביר אבקה בעיקר לפרחים של אותו המין.
החיפושיות היו מהמאביקים הראשונים. הן נמשכות לאבקה ולכן פרחים המואבקים על ידן מייצרים אבקה רבה. לעתים הפרחים גדולים ומקוּבים למשטח נחיתה פשוט.
דבורים נחשבות למאביקים היעילים ביותר. הן ניזונות מצוף ואוכלות גם אבקה להזנת הזחלים. דבורים רואות גם אור על-סגול, לומדות דגמי פרחים ומגלות נאמנות לפרח מסוים בכל גיחה, תכונה המגבירה יעילות האבקה. דבורת הדבש המערבית אחראית לחלק גדול מהאבקה בחקלאות, והיא חשובה לייצור פירות וירקות רבים.
מעט פרחים מואבקים על ידי צרעות. יש יחסים מיוחדים, למשל מערכת סימביוטית בין צרעות הפיקוס וסוגי פיקוס, שבה כל צד תלוי באחר.
פרחים הממגנטים זבובים לרוב מניחים צוף מרוכז ומשחתי ומפיצים ריח חזק. חלק מהפרחים נראים בצבעים שמושכים זבובים.
(הכינוי במקור) פרחים המותאמים לפרפרים הם בדרך כלל צינוריים, עם צוף דליל בקצה. פרפרי לילה נמשכים לפרחים גדולים ובהירים עם ריח חזק, לעומת פרפרי יום אשר בוחרים פרחים קטנים וססגוניים עם משטח נחיתה.
קבוצות עופות כמו קוליברים וצופיות הן מאביקות חשובות באזורים שונים. הן ניזונות מצוף, לעתים תוך ריחוף, והפרחים המואבקים על ידיהן בדרך כלל צינוריים ובצבעים בולטים, במיוחד אדום.
עטלפים ניזונים מצוף ולכן הפרחים המואבקים על ידיהם מכילים כמות גדולה של צוף. עטלפים תורמים להאבקה של מאות מיני צמחים, כולל מיני פרי ומצעי גידול מסוימים.
חלק מהפרחים הם רמאים: הם מושכים מאביקים בפרסומת אך אינם מעניקים גמול. במשפחת הסחלביים רמייה נפוצה. חיקוי פרחים אחרים הוא צורת רמייה שכיחה; ברמייה כזו הפרח מתבסס על כך שמאביק יחזור לפרחים דומים מדי פעם ולא ילמד להימנע מהם. יש גם מקרים שבהם החרק מרמה את הצמח, לדוגמה כאשר דבורים מנקבות חור בגביע־הפרח כדי לגנוב צוף מבלי להאביק את הפרח.
כאשר אבקה ממקור שונה מפרה צמח, זו האבקה זרה (העדיפה מבחינה גנטית). האבקה עצמית היא הפריה על ידי אבקה מאותו הצמח או מאותו מטען גנטי. עצמית מקטינה את הגיוון הגנטי ועלולה לפגוע בהתמודדות עם טפילים ומחלות. לכן התפתחו מנגנונים למניעת עצמית. עם זאת, מינים נדירים או מפוזרים עשויים להסתמך בעיקר על האבקה עצמית, כדי להבטיח רבייה כאשר אין פרט קרוב.
האבקה חשובה למחזור החיים של צמחים פורחים וליצור מזון בחקלאות. דבורת הדבש המערבית אחראית לחלק גדול מהאבקה בחקלאות, כולל גידולים כמו אבוקדו, תפוחים, אבטיחים, מלונים, חמניות, תותים ושקדים.
במשך השנים חלה ירידה בכמות הדבורים. סיבות מרכזיות כוללות שינויי אקלים שמפריעים להתאמת עונות הפריחה, אובדן בתי גידול, אקרית הוורואה (טפיל שפוגע בזחלי דבורים ומעביר וירוסים), ושימוש נרחב בחומרי הדברה מסוג ניאוניקוטינואידים שפוגעים במערכת העצבים של חרקים. פגיעות אלה משפיעות על הבריאות והיכולת של הכוורות לשחות.
בתגובה למשבר קמו רעיונות טכנולוגיים: האבקה מלאכית בבועות סבון, שימוש ברחפנים לפיזור אבקה, ומערכות רובוטיות המשתמשות בחיישנים ובחשמל סטטי להאבקה במטעים.
אבקה היא גרגיר קטן שנוצר באבקנים של צמחים. גרגר האבקה נושא את תאי הרבייה הזכריים של הצמח. כשהוא מגיע אל הצלקת של פרח מתאים, הוא יכול להפרות ולהניב זרעים.
צמחים קדומים רבו רק במים. כשיצאו ליבשה, הם המציאו את גרגרי האבקה. אלה מוגנים ויכולים לעבור מרחק.
האבקה יכולה להיות עצמית או זרה. עצמית: האבקה מהצמח עצמו. זרה: האבקה מפרח אחר. גם הדרך שבה האבקה נעה חשובה: הרוח או בעלי-חיים (וקטור).
הרוח והמים מפזרים אבקה בלי לבחור. לכן צמחים מייצרים הרבה אבקה. האורן הוא דוגמה: הוא מייצר אבקה רבה, ורק מעט ממנה מגיע אל אצטרובלים נקביים.
חרקים וציפורים נמשכים לצוף (נוזל מתוק) ולאבקה. הם מעבירים אבקה בפרטים מדויקים יותר מרוח. כך הצמח לא צריך לייצר כמות עצומה של אבקה.
- חיפושיות: נמשכות לאבקה ולפרחים רחבים.
- דבורים: חזקות מאוד בהאבקה. הן רואות צבעים מיוחדים ולומדות איפה יש צוף.
- ציפורים: כמו קוליברים, ניזונות מצוף. פרחים שמואבקים על ידיהן רבים בצורת צינור ואדומים.
- עטלפים: מוצאים הרבה צוף בלילה ומאביקים פרחים רבים.
יש פרחים שמטייחים ומתאימים את עצמם, אך אינם נותנים מזון. זה נקרא רמייה. משפחת הסחלביים כוללת פרחים כאלה.
האבקה זרה יוצרת תערובת גנים חדשה. זה חשוב כדי שצמחים יוכלו להסתגל לשינויי הסביבה. לעומת זאת, האבקה עצמית עלולה לצמצם את הגיוון הגנטי.
האבקה חשובה כי היא עוזרת לייצר פירות וירקות. דבורים עוזרות לרוב הגידולים. מספר הדבורים קטן בשנים האחרונות בגלל שינויי אקלים, אובדן בתי גידול, טפיל שנקרא ורואה ושימוש בחומרי הדברה. יש הצעות להאבקה מלאכית, שימוש ברחפנים ורובוטים, כדי לעזור להאבקה בחקלאות.
תגובות גולשים