הביאס קורפוס

הביאס קורפוס (בלטינית: Habeas corpus, המילולית: הגוף ברשותך, בתרגום המקובל: הביאו את הגוף) הוא צו במשפט המקובל. משפט המקובל הוא המערכת המשפטית שמתבססת על החלטות בתי דין. הצו מבקש שמשופט יורה לרשויות להביא לפניו אדם כלוא, כדי לבדוק אם המעצר חוקי. אם המעצר לא חוקי, השופט יכול לשחרר את העציר.

כל אדם הכלוא בלי צו מעצר חוקי זכאי לפנות לבית המשפט ולבקש צו זה. מקור השם המלא בלטינית הוא Habeas corpus ad subjiciendum, "הביאו את הגוף לצורך הגשתו". בית המשפט לא דן באשמת העציר, אלא רק בחוקיות המעצר. הצו יכול לשמש גם במצבים שאינם פליליים, למשל אשפוז נגד רצונו של אדם. ניתן להוציא את הצו עבור מעצר פלילי, בגין חוב אזרחי, או בזיון בית משפט. הצו יכול להיות מוגש על ידי העצור או על ידי אדם מטעם העצור.

בישראל הסמכות להוציא צו הביאס קורפוס נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ), לפי חוק יסוד: השפיטה. הסעיף מתייחס למצבים בהם אדם מוחזק על ידי רשויות מבלי סמכות כלל. בג"ץ משמש כמפקח על חירות אזרחי המדינה, למשל במקרים של מעצר מנהלי ובמחלוקות משפחתיות על משמורת.

צו דומה קיים גם במשפט האזרחי והפלילי בשם "צו הבאה". זהו צו שבו בית המשפט מורה לרשויות להביא בפניו אדם, והוא נקרא לפעמים בצורתו הלטינית Habeas corpus ad testificandum, "יובא העד בגופו על מנת להעיד".

הצו מקורו במשפט האנגלי. יש אזכורים כבר במאה ה-13, ואולי אף במאה ה-12. החקיקה המפורטת הותקנה בפרלמנט הבריטי בשנת 1679. בעבר היה הצו צו מלכותי, והיום הוא מוסד שמופנה מערכאה עליונה לערכאות נמוכות או לכוחות האכיפה. בשנות ה-1700 הוצא צו מפורסם במקרה סמרסט (1771), שבו נקבע כי בעבדות אין מקום באנגליה.

בזמנים של חירום החוק יכול להגביל את הצו. לדוגמה, במלחמת העולם השנייה הוטלו הגבלות. חוק מניעת הטרור מ-2005 צמצם חלק מהסמכויות, וזה עורר ביקורת בבריטניה.

הצו אומץ במושבות שהפכו ארצות הברית והוזכר במפורש בחוקה. החוקה מגבילה את איסור מתן הצו רק במצבים של מרד או פלישה, כשהדבר נחוץ לביטחון הציבור. גם בארצות הברית נעשה שימוש בצו במלחמת האזרחים. ב-1861 הנשיא אברהם לינקולן הגביל את מתן הצו באזורים מסוימים. ב-1866 במקרה אקס פארטה מיליגן קבע בית המשפט העליון כי פסיקה שנתקבלה בזמן המלחמה הייתה בלתי חוקית, וכי הקפאת הצו מותנית בקריטריונים בחוקה.

במאות השנים האחרונות הובאו סוגיות מודרניות על סדר היום, למשל ניסיונות להשתמש בצו כדי להביא בפני שופט עצורים שנעצרו על ידי כוחות אמריקניים במלחמות באפגניסטן ובעיראק. כל זאת מדגיש את התפקיד של הצו ככלי להגנה על חירות הפרט מפני מעצרים שרירותיים.

הביאס קורפוס (Habeas corpus) הוא צו של בית משפט. צו זה אומר: הביאו את האדם הכלוא לבית המשפט. הצו בודק אם המעצר חוקי. אם המעצר אינו חוקי, משחררים את האדם.

הצו מיועד לכל מי שנתפס או מוחזק בלי צו חוקי. בית המשפט לא שואל כאן אם האדם אשם. הוא בודק רק אם חטפו אותו או עצרו אותו נכון לפי החוק. אפשר לבקש את הצו גם בשביל מישהו אחר.

בישראל בג"ץ, שהוא בית המשפט הגבוה לצדק, יכול להוציא את הצו לפי חוק יסוד: השפיטה. הצו משמש לשמור על חופש אזרחים, למשל במקרה של מעצר מנהלי או כשיש בעיות משמורת במשפחה.

הצו הגיע מאנגליה לפני מאות שנים. חוק מסודר הוכנס שם ב-1679. בשנות ה-1700 היה מקרה חשוב שהראה שצו זה מגן על חופש אנשים.

הצו נכנס גם לארצות הברית. החוקה שם מדברת על הצו. בזמן מלחמות היו פעמים שגבילו את השימוש בצו. לאחרונה ניסו להשתמש בצו גם לגבי עצורים שנעצרו במלחמות בחו"ל.

הביאס קורפוס הוא כלי חשוב ששומר שאנשים לא יישארו כלואים בלי סיבה חוקית.