הקורדיספס הפרזיטואידית ניזונה מחגב ועוזרת לווסת את אוכלוסייתו. פרזיטואידית מטילה ביצה טפילה על כנימה. יש גם טפילים שתופסים יתושים.
הדברה ביולוגית היא התערבות של האדם במערכת אקולוגית כדי לשלוט במזיקים באמצעים אקולוגיים ובשיטות ביולוגיות. הצורך בהדברה ביולוגית גבר בגלל הרצון להפחית שימוש בחומרי הדברה כימיים. חשיפה לחומרים כימיים יוצרת עמידות במזיקים ופוגעת בסביבה ובבריאות אדם.
יש דוגמאות רבות לשימושים: דגי גמבוזיה נאכלים על-ידי זחלי יתושים, חיידק Bacillus thuringiensis (בקיצור Bt) משמש להדברת זחלי עשים ויתושים, וניסיונות להביא קרפדת קנים להדברה נכשלו ופגעו בסביבה.
בחקלאות משחררים אויבים טבעיים של המזיק כדי להקטין נזק. דוגמה טיפוסית היא שחרור חרקים טורפים או טפילים. יש גם שיטות שמשתמשות בפרומונים, חומרים ריחיים מלאכותיים שמבלבלים זכרים של עש.
מחוללי מחלות הם חיידקים, נגיפים ופטריות הפוגעים במזיקים בלבד. היתרון שלהם הוא דיוק: הם פוגעים בעיקר במזיק. החיסרון הוא שבאוכלוסיות נמוכות הם פחות יעילים. דוגמה בולטת היא החיידק Bacillus thuringiensis (Bt), שמשמש בחקלאות האורגנית והמסורתית.
פרזיטואידים הם חרקים המטילים ביצים בתוך או על גופם של מזיקים. הזחל הבוקע ניזון מהפונדקאי וגורם למותו. היתרון הוא שההדברה יכולה להמשיך לבד אחרי שחרור ראשוני. דוגמה מסחרית היא הצרעה אפידיוס (Aphidius) שמדבירה כנימות.
טורפים הם בעלי חיים שאוכלים מזיקים כדי לשרוד. דוגמאות הן אקריות טורפות, חיפושיות טורפות כנימות ועטלפי חרקים שאוכלים עשים ויתושים. בשנים האחרונות בונים בתי עטלפים כדי לשמר את העטלפים ולעודד את פעילותם.
מבחינים בין הדברה ביולוגית טבעית, שבה אויבים טבעיים כבר שומרים על האיזון, לבין הדברה ביוזמת האדם, שבה משחררים או מעודדים אויבים כדי להשיב את האיזון.
דרכי שימוש עיקריות הן שלוש: יבוא ואיקלום של אויבים זרים, שימור אויבים מקומיים על ידי שינוי הסביבה לטובתם, ותגבור אויבים קיימים על ידי שחרור נוסף שלהם.
חסרון בולט של הדברה ביולוגית הוא הסיכון להחדרת מין זר שישגשג יתר על המידה ויהפוך לפולש. מין פולש יכול לדחוק מינים מקומיים, להתחרות על מזון ולפגוע במערכת האקולוגית. דוגמה קלאסית היא קרפדת הקנים שהובאה לאוסטרליה והפכה למזיקה. גם בישראל דווחו מקרים של מינים שהובאו ושינו את האיזון.
כדי להפחית סיכונים בודקים גורמי הדברה ביולוגיים בתנאי סגר. אפשר גם לנסות להילחם במין פולש באמצעים כימיים או להכניס טורף נוסף, אך לצעד כזה יש סיכונים משל עצמו.
הרשויות, ובכללן משרד להגנת הסביבה, מקדמות שיטות משולבות שמעדיפות אמצעים אקולוגיים על פני ריסוס כימי. זאת כדי לצמצם פגיעה בבריאות הציבור ובסביבה. בשמורות טבע ובאזורים שקשה לגשת אליהם, שימוש בשיטות ביולוגיות מוגבל או אסור.
הרעיון של הדברה ביולוגית מופיע כבר במקורות סיניים עתיקים ששיבחו שימוש בנמלים להגן על עצי הדר. המונח המודרני "הדברה ביולוגית" הוצג ב-1919 על ידי הארי סקוט סמיס. בתחילת המודרנית, בשנות ה-1870 בארה"ב, אנטומולוגים כמו C.V. Riley החלו לשחרר טפילים כדי לשלוט במזיקים. בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בוצעו ייבוא והפצה של אויבים טבעיים, מה שהניח יסודות למחקר ולהתפתחויות מאוחרות יותר.
הקורדיספס הפרזיטואידית ניזונה מחגב. יש טפילים שמטילים ביצים על כנימות.
הדברה ביולוגית היא שימוש בטבע כדי להילחם במזיקים. מזיקים הם חרקים או יצורים שפורעים בגידולים. במקום ריסוס כימי משתמשים בחיות, חיידקים או פטריות.
דוגמאות פשוטות: דגי גמבוזיה אוכלים זחלי יתושים. חיידק בשם Bt הורג זחלי עשים. לפעמים מביאים צרעות טפיליות שמטילות ביצים על מזיקים.
פרזיטואידים הם חרקים שמניחים ביצים על מזיקים. הזחל שצומח אוכל את המזיק. זה עוזר להקטין את המזיקים בלי ריסוס.
טורפים הם בעלי חיים שאוכלים מזיקים. דוגמאות: חיפושיות טורפות ועטלפים שמאכילים על יתושים.
לפעמים מין שמביאים יעשה נזק. קרפדת הקנים הובאה למקומות מסוימים ולבסוף הפכה לבעיה. לכן בודקים היטב את המינים לפני שמשתמשים בהם.
במצוות עתיקים בסין השתמשו בנמלים להגן על עצים. במאה ה-19 התחילו לשחרר טפילים כדי לעזור לחקלאים.
הדברה ביולוגית היא דרך להשתמש בטבע כדי לשמור על צמחים ובעלי חיים בלי לפגוע בסביבה.
תגובות גולשים