הזרעה מלאכותית

הזרעה מלאכותית היא שיטה שבה מופרית נקבה מזרעו של זכר בלי קיום הזדווגות. הזרע נאסף מהזכר, מעובד ולעיתים מקפיאים אותו עד להזרעה. את הזרע מכניסים לגוף הנקבה בעזרת ציוד ייעודי.

השיטה משמשת בעיקר בחקלאות התעשייתית. ברירה מלאכותית דור אחר דור פגעה לעתים בכושר ההזדווגות הטבעי של מינים מסוימים. לדוגמה, תרנגולי הודו עברו שינוי גוף שהקשה עליהם להזדווג, ולכן משתמשים בהזרעה מלאכותית. השיטה גם מאפשרת לבחור זכרים עם תכונות רצויות ולהפוך את הרבייה ליעילה יותר.

היסודות הונחו על ידי לזארו ספלנצ'אני במאה ה-18, והוא ביצע בין היתר הזרעה בכלבה בשנת 1780. בתחילת המאה ה-20 מדענים ברוסיה פיתחו טכניקות לשימוש נרחב. בשנות ה-30 הושג שימוש בקנה מידה רחב, וב-1936 הוזרעה ברית המועצות כמות גדולה של בעלי חיים. בשנות החמישים הצליחו לשמר זרע בהקפאה, וזה האיץ את הפצת השיטה. עד 1995 הוזרעה באופן מלאכותי כמחצית־עד־רוב עדרי חלב באירופה; באותה תקופה ב־1995 הוערך כי 90% מהפרות בתעשיית החלב האירופית הופרו כך, ובישראל כמעט כל פרות החלב מופרות באופן זה. תרנגולי הודו מופרים כיום כמעט כולן באופן מלאכותי, ושימוש ההזרעה גדל גם בחזירים ובתעשיות דומות.

קודם כל צריך לזהות את זמן הייחום, תקופת הפריון של הנקבה. זאת אפשר לעשות בעיניים, על ידי תצפיות לרגליים ותנועות חריגות, או בעזרת חיישנים שמודדים פעילות ומעבירים נתונים למחשב. כדי לאסוף זרע מפרים, מרתיחים או מקשרים זכר אחד על גבי פר זכר אחר ואז אוספים את הזרע במתקן שנקרא 'בושת מלאכותית' (מכשיר המדמה נרתיק). אצל תרנגולים מיוצא הזרע על ידי לחיצה באזור פי הטבעת.
בהזרעה מכניסים צינורית זכוכית לאזור הרחם של הנקבה. את בעלת החיים קושרים או מקבעים כדי שלא תזוז; אצל יונקים משתמשים במתקן ריסון ואצל עופות מחזיקים בכלוב או ביד. אצל דגים נותנים הורמון שגורם להטלה ואז סוחטים את הביצים ביד. ההליך משתנה לפי המין ולפי המטרה.

הזרעה מלאכותית קיימת גם בבני אדם. משתמשים בה במקרים של קושי להרות או כשזוגות בוחרים שיטה זו במקום קיום יחסי מין.

הזרעה מלאכותית היא דרך להפרות חיות בלי שהן מזדווגות. זורעים את הזרע של הזכר לתוך גוף הנקבה בעזרת כלי מיוחד. הזרע יכול להיות שמור בהקפאה, זה לשמור בקור.

בחוות מודרניות משתמשים בה כי חלק מהחיות לא יכולות להזדווג לבד. למשל, תרנגול־הודו גדול מדי והנקבה קטנה מדי, אז קשה להם להזדווג.

המחקרים הראשונים נעשו במאה ה-18 על ידי מדען בשם ספלנצ'אני. בהמשך המאה ה-20 פיתחו את השיטה והשתמשו בה בחוות רבות. בשנות החמישים הצליחו גם להקפיא זרע, וזה עזר להפיץ את השיטה.

מגדלים צריכים לדעת מתי הנקבה מוכנה להתרבות. זה נקרא ייחום, זמן שבו היא מפרסמת סימנים. מגדלים צופים בתנועות או משתמשים בחיישן שמודד צעידות. כדי לאסוף זרע מפר זכר, משתמשים במכשיר שמדמה נרתיק. אצל תרנגולים אוספים את הזרע ביד. את הזרע מכניסים לצינור קטן שנכנס לרחם הנקבה. אצל דגים נותנים הורמון עד שהנקבה מטילה, ואז לוקחים את הביצים בעדינות.

אנשים משתמשים בה גם כן, כשקשה להרות בדרך רגילה או כשזוג בוחר להשתמש בה.