המערכה בסוריה ולבנון (מבצע "יצואן") הייתה סדרת קרבות בקיץ 1941, במסגרת מלחמת העולם השנייה. כוחות בעלות הברית, בעיקר בריטניה וצנחנים וצבא צרפת החופשית, פלשו אל שטחי סוריה ולבנון שנשלטו אז על ידי ממשלת וישי הצרפתית. המערכה החלה במאי, יוני והסתיימה ביולי 1941 בניצחון בעלות הברית והעברת השליטה לצרפת החופשית.
לאחר מלחמת העולם הראשונה ניתנו סוריה ולבנון למנדט צרפתי. מנדט = תקופה שבה מדינה זרה מנהלת את המדינה. בשנות ה‑30 הייתה דרישה לעצמאות, והמתח הפוליטי גבר. לאחר נפילת צרפת ב‑1940 קמה ממשלת וישי בצרפת; חלק מהצבא במזרח התיכון נשאר תחת פיקודה של וישי, וחלק עבר לצרפת החופשית בראשות שארל דה גול.
נפילת צרפת שינתה את המצב האזורי. הבריטים חששו שמטוסים וכוחות גרמניים ואיטלקיים ישתמשו בשדות התעופה בסוריה ובלבנון כדי לפגוע בנתיבי אספקה ובבסיסים בלבנט. ב‑15 במאי 1941 תקף מטוסי ה‑RAF (חיל האוויר המלכותי של בריטניה) שדות תעופה בבסיסי וישי כדי למנוע זאת.
ההשתתפות הגרמנים בעיראק ובנסיונות לתדלק שם מטוסיהם העלתה את מפלס הדאגה. צ'רצ'יל לחץ על המפקד הבריטי במזרח התיכון להיערך לפלישה. בסוף מאי, תחילת יוני הוכנו תוכניות פלישה משותפות לבריטים ולכוחות צרפת החופשית.
יחידות סיירים וחבלנים מהיישוב היהודי בארץ ישראל, ובהן לוחמים שעתידו להיות חלק מהפלמ"ח (פלוגות מחץ, כוח לוחם יהודי), סייעו ב‑שירות מודיעין, הכנה והכוונה לכוחות הבריטים והאוסטרלים. אישים כמו משה שרת, יגאל אלון ומשה דיין היו מעורבים בגיוס ובהכשרות.
בעלות הברית שיתפו פעולה: כ־29,000 חיילים בריטיים ומושבותיהם ועוד כ‑5,000 חיילים מצבא צרפת החופשית. מולם עמדו כ‑35,000 חיילים תחת פיקוד וישי, כולל כוחות מקומיים וטנקים (כ‑90 טנקים, רבים מדגם רנו R‑35). הצי הבריטי וה‑RAF פעלו בזירה אך מספר המטוסים הבריטי היה מוגבל יחסית.
הפלישה החלה ב־8 ביוני 1941 במספר צירים: חוף הים לעבר ביירות, גזרות פנימיות לעבר דמשק ודרכים צפוניות לעבר חלב ותדמור. הלחימה הייתה קשה; המגנים של וישי לחמו אגרסיבית והשימוש בטנקים נתן להם יתרונות מקומיים. הקרבות העיקריים כללו מערכה על נהר הליטאני, מרג' עיון, כיבוש דמשק וקרבות בקונייטרה ובאזור חלב.
וישי ערכו מתקפות נגד ב‑16 ביוני, כולל ניצול שריון נגד כוחות בריטים והודים. לצד זאת, המשיכה ההתקפה של בעלות הברית: דמשק נכבשה ואלה הציבו את הדחיפה הראשית לכיוון ביירות, מקום מושבו של מפקד וישי בלבאנט.
מצבו של דנץ, מפקד כוחות וישי, החמיר בתחילת יולי. לאחר משא ומתן, ב־14 ביולי נחתם "הסכם עכו" (Acre), שבמסגרתו נמסרו מתקנים אסטרטגיים ובסיסים לבריטים. חלק גדול מהכוחות הוחזרו לצרפת; רבים בחרו להצטרף לצרפת החופשית.
המערכה הסתיימה בניצחון בעלות הברית. צרפת החופשית קיבלה שליטה אדמיניסטרטיבית, וב‑27 בספטמבר 1941 הכריז קאטרו על עצמאות סוריה (הכרזה שתלווה עדיין בהשפעה צרפתית). המערכה סייעה להבטחת נתיבי אספקה של בעלות הברית במזרח התיכון. עם זאת, מבחינת היקף וכוח השפעה היא הייתה קטנה יחסית מול קרבות אחרים בתקופה.
אבדות כוחות וישי: כ‑6,500 הרוגים ופצועים. בעלות הברית ואנשי צרפת החופשית איבדו יחד כ‑4,600 הרוגים ופצועים.
מעורבות אנשי היישוב והפלמ"ח בחיזוק קשרי הביטחון עם הבריטים וחיזוק היכולות הצבאיות והמודיעיניות של היישוב. הקשרים עם אנשי צרפת החופשית תרמו גם הם לקשרים מדיניים ולסיוע בעתיד.
המערכה נכנסה לזיכרון הציבורי דרך שירים וספרים, ובמיוחד דרך סיפורי הפלמ"ח והזיכרון הצבאי־תרבותי בישראל.
בשנת 1941, בזמן מלחמת העולם השנייה, פלשו כוחות בריטיים יחד עם צבא צרפת החופשית לאזור סוריה ולבנון.
סוריה ולבנון נשלטו אז בידי צרפת תחת ממשלה שנקראה וישי. הבריטים פחדו שמטוסים של גרמניה יעשו שם דלק ויפגעו בבסיסים החשובים.
מימין עמדו הבריטים וצרפת החופשית. משמאל עמדו חיילי וישי בצרפת ויחידות מקומיות. גם מטוסים וספינות נלחמו.
הבריטים תקפו שדות תעופה במאי כדי למנוע מילוי דלק. הפלישה לקרקע החלה בתחילת יוני 1941. הלחימה נמשכה כמה שבועות.
אנשי היישוב בארץ ישראל, כולל לוחמים שחלקם נהפכו ליחידות בשם פלמ"ח (פלוגות מחץ, כוח לוחם יהודי), עזרו במודיעין ובהכוונה.
בסוף יולי 1941 ניצחה בריטניה עם צרפת החופשית. השלטון של וישי הסתיים, ואנשי צרפת החופשית קיבלו שליטה זמנית. מאוחר יותר הוכרזה עצמאות לסוריה ולבנון, אבל הצרפתים נשארו שם עד אחרי המלחמה.
כשלושת אלפים עד שבעת אלפים חיילים נפצעו או נהרגו בשתי הצדדים. המספרים המדויקים הם כ‑6,500 בצד וישי וכ‑4,600 בצד הבריטים ובעלי בריתם.
המערכה עזרה להגן על דרכים חשובות ומשאבים במזרח התיכון. היא גם השפיעה על הקשרים בין הבריטים, צרפת והיישוב היהודי.
תגובות גולשים