הנוקמים היו קבוצות של יהודים, ניצולי שואה, פרטיזנים וחיילי הבריגדה היהודית (יחידת חיילים יהודים ששירתה בסוף מלחמת העולם השנייה), שהתארגנו בסוף המלחמה ובשנים שאחריה כדי לבצע פעולות נקם נגד נאצים ומי שעזר להם.
בשנת 1945 התגבשה בקרב חיילי הגדוד השני של הבריגדה היהודית יחידה חשאית שנקראה גם "חוליית המוציאים לפועל" או "הנוקמים". גרעין הקבוצה מנה כעשרה אנשים, וכעבור הזמן הצטרפו אליה עוד שותפי סוד בפעולות ספציפיות. מובילי הקבוצה כללו בין היתר את מאיר זורע, מרדכי גיחון, ישראל כרמי ויצחק (פשה) אבידב. הקבוצה פעלה בעיקר בצפון איטליה, באוסטריה ובדרום גרמניה.
שיטות הפעולה כללו חיסולים ממוקדים של נאצים וזמיני שיתוף פעולה. לפי הערכות הוצאו להורג עשרות עד מעט מאות אנשים, רובם פקידים זוטרים ומשתפי פעולה. פעילות זו השפיעה על החלטות מדיניות, ובין השאר הייתה גורם בהעברתה של הבריגדה מהדרום להולנד בסוף 1945.
קבוצה קיצונית נוספת כונתה 'הנקם' או 'דין'. היא כללה כ-60 חברים, רבים מהם יוצאי פרטיזנים מהגטאות. מנהיג הקבוצה היה אבא קובנר, וסגנו היה יצחק (פשה) אבידב. הקבוצה עברה בלובלין, בוקרשט, בצפון איטליה ולבסוף בפריז, ושלחה חוליות לגרמניה, לערים כמו נירנברג ודכאו, בתכניות נקם רחבות היקף.
תוכנית א' נועדה להרעיל את אספקת המים בהמבורג ובנירנברג. אנשי הקבוצה הוחדרו כמפעילי מתקני מים וקיבלו רעלים שהוסתרו בשפופרות משחת שיניים. אבא קובנר נטל את החומר וציפה להפעילו, אך בעת הפלגה בגישה לטולון התגלו מסמכיו כמזויפים על ידי הבריטים. קובנר נעצר, והחומר הושלך לים. הבריטים עצרו אותו בכלא צבאי בקהיר למשך כמה חודשים. לאחר מעצרו עבר הפיקוד ליצחק אבידב.
תוכנית ב' כוונה להרעלת שבויי אס־אס במחנה השבויים האמריקאי סטלאג 13 ליד נירנברג. באמצעות עובד במאפייה מרחו ארסן על כ-3,000 כיכרות לחם. בעקבות זאת חלו כ-9,000 שבויים, רבים מהם לשעבר אנשי אס־אס. בעיתונות התקופה לא דווח על מקרי מוות, והרעלת הלחם גרמה ככל הנראה למחלות ולא להרג המוני. הכישלון פגע קשה במורל החברים.
מעל לפעולות המאורגנות, היו גם אנשים שפעלו יחידנית לנקמה בגרמנים, כדוגמת יהודה מייטרמן.
בשנת 1946 רוכזו רבים מפעולות הבריגדה לעיסוקים של רכש, הברחה והעפלה. מנגנון ההטעיה TTG הוקדש למשימות אלה, שנחשבו חשובות יותר. עם התגברות המאבק להקמת המדינה, עזבו רוב הנוקמים את אירופה; רבים הצטרפו לצה"ל ולמערכות הביטחון הישראליות. חיים לסקוב, שהיה אחד מהם, הביע אחר כך את תחושת הכאב על ההפסד של שישה מיליון יהודים וסיכם: אלה היו מעשי נקם, לא מעשים יפים.
פעולות הנקמה נותרו סודיות שנים רבות. בהמשך העברה של מרדפי הנאצים להעמדה לדין עברה לידיהן של גופים רשמיים בישראל.
פעילות הנוקמים תועדה בספרים ובסרטים. בין העבודות הבולטות: ספרו של מיכאל בר-זוהר משנת 1969, סרטו הדוקומנטרי של דני סיטון משנת 1995, סדרה דוקומנטרית בת שבעה פרקים של ירין קימור, וסרט עטור תשומת לב משנת 2021 העוסק בתוכנית ההרעלה. גם אמנות וסיפורת שאבו השראה מהאירועים, כולל פסליו של נתן רפופורט ודמויות בדיוניות שהושפעו ממציאות זו.
הנוקמים היו קבוצות של יהודים שניצלו מהשואה. הם רצו לנקום בנאצים אחרי המלחמה.
קבוצה קטנה נולדה בבסיס של הבריגדה היהודית. הבריגדה הייתה קבוצת חיילים יהודים. החברים ניסו למצוא ולהעניש נאצים. הם ביצעו כמה חיסולים של אנשים שנראו להם אחראים.
קבוצה קיצונית יותר נקראה 'הנקם'. מנהיג הקבוצה היה אבא קובנר. הקבוצה תכננה פעולות גדולות, אפילו בערים כמו נירנברג ודכאו.
הרעיון הראשון היה להרעיל את המים. אבא קובנר קיבל רעל ונסע בספינה. הבריטים גילו שמסמכיו מזויפים. הוא נעצר והרעל הושלך לים.
בפעולה שנייה מרחו ארסן על כיכרות לחם שסופקו למחנה שבויים. כעשרת אלפים שבויים חלו. לא דווח על מיתות בעיתונות. זה נחשב כשלון שנוגע ללב.
לאחר מכן רבים מתנועת הנוקמים הפסיקו את הפעולות. רבים מהם חזרו לישראל והצטרפו לצה"ל ולבניית המדינה.
יש ספרים וסרטים על מה שהם עשו. יצירות אלה מדברות על הקשיים והמחשבות אחרי המלחמה.
תגובות גולשים