הסכמי לוקרנו

הסכמי לוקרנו (1925) היו סדרת הסכמים בין גרמניה לבין בלגיה, צרפת, בריטניה ואיטליה על גבולות במערב וביחסים בינלאומיים באזור. הדיונים נערכו בלוקרנו, שווייץ, באוקטובר 1925, וההסכמים נחתמו רשמית בלונדון בדצמבר 1925.
ההסכמים שמרו על הסטטוס־קוו של הגבולות המערביים כפי שנקבע בחוזה ורסאי (חוזה שלום מ־1919). לגבי המזרח נקבעו חוזי בוררות (בוררות = פתרון סכסוכים דרך צד שלישי ניטרלי) להליכים עתידיים. גרמניה הכירה בגבולות עם צרפת ובלגיה וחתמה על התחייבויות שלא לתקוף אותן.
צרפת חתמה גם על הסכמים עם פולין וצ'כוסלובקיה והבטיחה עזרה צבאית אם גרמניה תתקוף אותן. בריטניה ואיטליה ערבו לשמירת הגבולות המערביים, אך לא העניקו ערבויות דומות לפולין ולצ'כוסלובקיה.
ההסכמים קידמו יציבות זמנית. גרמניה התקבלה לחבר הלאומים (חבר הלאומים = ארגון בינלאומי בין שתי המלחמות) ב־1926. יחד עם זאת, ההסכמים החלישו את ברית צרפת־פולין, כי גרמניה לא הכירה בגבולותיה עם פולין.
כתוצאה, במנהיגות הפולנית נוצרו ספקות לגבי נכונותה של צרפת לסייע, והם חיפשו מדיניות של איזון מול המדינות הגדולות.

ההסכם נפתח בנימוק של שמירת ביטחון ושמירה על הגבולות. בין הסעיפים המרכזיים:
• סעיף 1: שמירת מעמד הגבולות לפי חוזה ורסאי.
• סעיף 2: התחייבות הדדית של גרמניה וצדדים אחרים שלא לתקוף זה את זה, עם חריגים להגנה עצמית ולפעולות על פי אמנת חבר הלאומים.
• סעיף 3: פתרון סכסוכים בדרכי שלום.
• סעיף 4: במקרה של הפרה, יש להביא את העניין למועצת חבר הלאומים (מועצה = הגוף המרכזי בארגון).
• סעיף 6, 7: ההסכם לא משנה זכויות וחובות שחלו לפי חוזה ורסאי, ואינו מגביל את פעולות חבר הלאומים.
• סעיף 9: תחולת ההסכם על הדומיניונים הבריטיים או הודו מותנית בהסכמתם.
• סעיף 10: ההסכם ייכנס לתוקף כשהאשרורים יופקדו בארכיון חבר הלאומים וגרמניה תצטרף לארגון.

הנרי קיסינג'ר הצביע על שלושה כשלים מרכזיים: אלה לא יצרו מנגנון אכיפה אמיתי; הם לא שיקפו את המציאות המדינית במלואה; והם התעלמו מנושאים מסוכנים אחרים.

הערבות הבריטית־איטלקית להגן על גבולות המערב התגלתה כחסרת שיניים. הערבות נשענה על תיאום צבאי סודי, שהיה לא סביר ובלי תיאום גלוי. הכוחות הבריטיים באירופה היו מוגבלים. הכנסת איטליה הייתה חלקית ולעתים התבססה על מניעים פוליטיים אישיים.

ההסכמים לא חייבו בבירור את גרמניה לציית לסעיפי פירוק הנשק של חוזה ורסאי. צמצום המשקיפים הצבאיים הזרים בגרמניה הקטין את היכולת לגלות תוכניות חימוש סודיות. גם כשיתגלו הפרות, לא היה מנגנון ברור לסנקציות. בנוסף, ההתחייבות של צרפת לפעול הייתה מוגבלת למקרה של מתקפה בוטה בלבד.

ההסכמים דחקו את מדינות מזרח אירופה החוצה מהמשא ומתן. הגבולות המזרחיים של גרמניה נותרו פתוחים לדיון, והערבויות של בריטניה ואיטליה לא חלו שם. זה יצר שלוש סכנות עיקריות: הגברת חשדנות כלפי ברית המועצות, הזנחה של נקודות חיכוך עם פולין וצ'כוסלובקיה, ופגיעה ביעילות הבריתות של צרפת במזרח. הגבלות על חציית הריין הקשו על יכולת צרפת לתמוך בפולין ובצ'כוסלובקיה במידה ויהיה צורך.

בשנת 1925 נחתמו הסכמי לוקרנו. הם היו הסכמים בין גרמניה ומדינות אחרות על הגבולות.
ההסכמים אמרו שכל הצדדים ישמרו על הגבולות במערב כפי שכתוב בחוזה ורסאי. חוזה ורסאי הוא חוזה שלום מ־1919.
למזרח הוסכמו כללי בוררות. בוררות זה כאשר צד שלישי עוזר לפתור קונפליקטים.
צרפת חתמה גם על הסכמים עם פולין וצ'כוסלובקיה. היא הבטיחה לעזור אם גרמניה תתקוף אותן.
בריטניה ואיטליה הסכימו להגן על גבולות צרפת ובלגיה.
ההסכמים עזרו לגרמניה להצטרף לחבר הלאומים ב־1926.

ההסכם אמר לשמור על הגבולות. הוא אסר על התקפות בין גרמניה, בלגיה וצרפת. יש חריגים להגן על עצמם.
אם מישהו מפר את ההסכם, יש לפנות למועצת חבר הלאומים. מועצת חבר הלאומים היא גוף בינלאומי.
ההסכם נכנס לתוקף כשכולם יאשרו אותו וגרמניה תהפוך לחברה בארגון.

יש מבקרים שאמרו שההסכם קשה לאכיפה. הם גם אמרו שהוא לא טיפל בבעיות במזרח אירופה.

הערבויות של בריטניה ואיטליה לא היו חזקות. לא היה תיאום צבאי ברור. כוחות בריטיים היו מעטים.
ההסכם לא חייב את גרמניה לפרק נשק לפי חוזה ורסאי. זה הקנה לה הרבה חופש לפעול.

ההסכמים השאירו את פולין וצ'כוסלובקיה מחוץ לערובות. הם לא קיבלו את אותן הבטחות כמו צרפת ובלגיה.
זה גרם לחששות ואי־בטחון במדינות המזרח.