העברית בתקופת בית שני

העברית בתקופת בית שני היא שלב ביניים בין העברית המקראית ללשון חז"ל.
היא התאפיינה בקווי לשון שמבדילים אותה משלבי הלשון שלפניה ואחריה.
יש ויכוח אם ניב זה היה מדוברת או רק שפה ספרותית לכתיבה.
קשה לחקור אותה כי יש מעט טקסטים משם.

הקורפוס הלשוני קטן. מלבד ספרי המקרא המאוחרים יש את המגילות הגנוזות (כתבים עתיקים שנמצאו במדבר).
מעט תעודות כתובות אחרות נמצאו, בניגוד לתקופת בית ראשון.

העברית של התקופה היא מצב לשון נבדל, והשתמשו בו לכתיבת חיבורים ותעודות.
השאלה המרכזית היא האם היא שימשה בדיבור.
רוב החוקרים סבורים שבארץ דיברו אז לשון חז"ל, או שלב מוקדם שלה.
לפי דעה זו, דיבור בעברית המקראית פסק אחרי גלות בבל והמשיך רק בכתיבה.
דעה אחרת טוענת ששתי השפות דיברו זו לצד זו, והחלוקה הייתה לפי קבוצות או אזורים.
בשלב מאוחר יותר, דיבור בלשון חז"ל נחלש את הדיבור בעברית המקראית.
עם זאת, כתבים כמו מגילות מדבר יהודה שמרו על צורה עברית דמוית מקראית.

לשון התקופה הציגה שינויים ברורים ביחס לעברית המקראית.

העידן קלט הרבה מילים זרות. רבות הגיעו מארמית (שפה שכנה שנדברה אז) ומפרסית.
דוגמות קצרות: "זמן", "כתב", "דת", "גנזך", "תלמיד".
גם מילים שמזוהות עם לשון חז"ל מופיעות לראשונה בספרים המאוחרים.

מאפיינים דקדוקיים קיימים, אבל קשה לזהותם היטב.
זה נובע בחלקו מכתיב היסטורי שמסתיר צורות דקדוקיות.

לעומת כתיב חסר במקרא הקדום, בכתבים של ימי בית שני רואים כתיב מלא.
"כתיב מלא" הוא כתיבה שבה מוסיפים אותיות כדי להראות את התנועות.
במגילות מופיעות צורות כמו "לוא" (=לא) ו"כיא" (=כי).
גם שמות מופיעים בכתיב מלא יותר, למשל "דויד" במקום הכתיב החסר.

העברית בתקופת בית שני נמצאת בין עברית מקראית ולשון חז"ל.
יש לה תכונות משלה. החוקרים לא בטוחים אם דיברו אותה.
יש מעט כתבים משם.

המקורות העיקריים הם ספרים מאוחרים במקרא ומגילות הגנוזות.
מגילות הגנוזות (כתבים עתיקים שנמצאו במדבר) עוזרות לנו ללמוד.

חלק מהחוקרים חושבים שעברית מקראית נשארה רק לכתיבה.
אחרים אומרים ששתי שפות דיברו זו לצד זו.
בכל מקרה, לשון חז"ל הייתה נפוצה בהדיבור.

העברית קיבלה הרבה מילים חדשות ממקורות אחרים.

נכנסו מילים מארמית (שפה שכנה) ומפרסית.
דוגמה למילים: "כתב", "דת", "תלמיד".

קשה לדעת בדיוק איך הדקדוק עבד אז.
זה כי הכתיבה לפעמים מסתירה צורות דקדוק.

הכתיבה של אותה תקופה כתובה בכתיב מלא.
"כתיב מלא" אומר שמוסיפים אותיות כדי להראות תנועות.
מילים כמו "לוא" כתובות במקום "לא" וכדומה.