הפרעת אישיות

הפרעות אישיות הן תת־קבוצה של הפרעות נפשיות שבהן תבניות נוקשות של מחשבות, חוויות פנימיות והתנהגות נשמרות לאורך זמן. חוסר גמישות זה מקשה על התאמה למצבי לחץ ולנורמות חברתיות. כתוצאה עלולים להופיע מצוקה יומיומית, קשיי תפקוד, דיכאון, חרדה, התמכרויות ותקלות ביחסים עם אחרים.

האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי מגדיר אותן ב־DSM (המדריך של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית). אפשר לזהות דפוס בלתי גמיש שנמשך זמן רב ומתחיל לרוב בתחילת הבגרות. אבחנה תינתן רק אם הדפוס גורם למצוקה משמעותית או פוגע בתפקוד החברתי, האישי או התעסוקתי.

במהדורות ישנות של ה־DSM היו מערכות אבחון מרובות "צירים". ב־DSM‑5 בוטלה שיטת הרב‑צירים, וכל ההפרעות מופיעות בציר אחד. בנוסף עברו חשיבה מבוססת קריטריונים לשיטה של "ממדים" (Dimensions). פירוש השינוי: במקום לומר האם סימפטום קיים או לא, מעריכים עד כמה הסימפטומים קיימים אצל כל אדם. השינוי נועד לשפר מהימנות באבחון, כי הרבה הפרעות חופפות מבחינת תסמינים.

האבחנה מבוססת על כמה היבטים בולטים:
- קוגניציה: איך האדם תופס את עצמו ואחרים.
- אפקט: טווח ועוצמת הרגשות והתאמתן לסיטואציה.
- תפקוד בין־אישי: יחסים עם אנשים אחרים.
- שליטה בדחפים: היכולת לעצור ולבצע שיפוט נכון.
התבנית צריכה להיות רחבת היקף, בלתי גמישה, לגרום לצרות או לפגיעה בתפקוד ולהיות יציבה לאורך זמן. היא לא תוסבר טוב יותר על ידי מחלה נפשית אחרת או שימוש בחומרים.
בחולים מתחת לגיל 18 בדרך‑כלל לא מאבחנים הפרעת אישיות, למעט חריגים ספציפיים.

ה־DSM‑5 מציע גם מודל חלופי בחלק ג' של המדריך. מודל זה מעריך את כל עשר הפרעות האישיות לפי סדרת קריטריונים אחידים במקום רק קריטריונים נפרדים לכל הפרעה.

ה־DSM מונה עשר הפרעות אישיות מקובצות בשלושה אשכולות עיקריים:
בנוסף קיימות קטגוריות נוספות לתבניות שלא מתאימות בדיוק לעשר האבחנות הרשמיות.

תסמינים רבים מתחילים להיראות כבר בנעורים כדפוסי אישיות. הדפוסים הנוקשים נשארים יחסית יציבים, אם כי לעיתים מתמתנים עם הזמן. להפרעה יכולה להיות השפעה חברתית וכלכלית קשה. ייתכן חיבור לבעיות כמו התמכרות או קונפליקטים עם החוק, ולפגיעה בבריאות הכללית.

מחקרים על הפרעות אישיות מופנים לתחומים שונים: חקר גורמי סיכון וביולוגיה, קרימינולוגיה, ופיתוח שיטות טיפול בפסיכולוגיה. קיימים כתב‑עת ייחודיים לנושא וחברות מחקריות באירופה ובארה"ב.

מבקרים טוענים שקשה להוכיח שהמאפיינים שנמדדים הם דווקא שורש הבעיה. יש אנשים שמקיימים חלק מהקריטריונים אך מתפקדים היטב. כמו כן מחקרים מראים חפיפה גבוהה בין ההפרעות השונות, מה שמקשה על האבחנה המדויקת ומעלה שאלות לגבי תהליך הסיווג.

הפרעות אישיות הן דפוסים קבועים של מחשבות ודרכי התנהגות. דפוסים אלה מקשים על אנשים להסתדר עם אחרים ולהתאים למצבים שונים.

הפסיכיאטרים משתמשים במדריך שנקרא DSM (מדריך לאבחון מחלות נפש). הם בודקים אם הדפוס קיים הרבה זמן ואם הוא מזיק לתפקוד בבית, בעבודה או ביחסים.

בעבר השתמשו במערכת שמירקה כמה "צירים" לאבחון. ב־DSM‑5 השיטה שונתה והכל באותו מסמך. עכשיו בודקים גם כמה חזק הדפוס אצל האדם.

הם בודקים כמה דברים חשובים:
- איך האדם רואה את עצמו ואת האחרים (קוגניציה). המילה מסבירה: קוגניציה = איך חושבים ותופסים.
- הרגשות (אפקט). אפקט = איך מרגישים ומה עוצמת הרגש.
- היחסים עם אנשים אחרים.
- השליטה בדחפים, כלומר היכולת להמתין ולחשוב לפני שעושים.
התבנית צריכה להיות לא גמישה ולפגוע בתפקוד. אצל צעירים מתחת לגיל 18 בדרך‑כלל לא מאבחנים הפרעה אישיות.

הפרעות אלו מחולקות לשלוש קבוצות עיקריות:
= אשכול א' = מוזרות או אקצנטריות
= אשכול ב' = דרמטיות או בלתי יציבות
= אשכול ג' = קרובות לחרדה ופחד
יש גם קטגוריות נוספות לדפוסים אחרים.

תסמינים רבים מתחילים בנעורים. לפעמים הם נחלשים עם השנים. הפרעת אישיות יכולה להקשות על עבודה, חברים ובריאות.

חוקרים בודקים מה גורם להפרעות, איך לטפל בהן ואיך הן קשורות להתנהגות.

יש מי שסבורים שהקריטריונים לא תמיד מראים מה באמת גרם לקשיים. לעיתים אנשים עומדים בחלק מהקריטריונים וחיים טובים.