הפרשה (חשבונאות)

הפרשה (provision) היא התחייבות חשבונאית שבה עיתוי הפירעון או סכומה אינם ודאיים. הפרשה נרשמת במאזן החברה כנגד הוצאה, והיא שונה מהתחייבויות רגילות כמו תשלום לספקים, כי כאן יש חוסר ודאות לגבי הצורך בתשלום או לגבי גובהו.

דוגמאות נפוצות להפרשות הן תביעות משפטיות, הוצאות פיצויים והוצאות אחריות על מוצרים שנמכרו. סכום ההפרשה מבוסס בדרך כלל על אומדן של החברה.


התקינה הישראלית מבוססת כיום על תקן חשבונאות בינלאומי 37. הצעת תקן ישראלי מספר 10 עוסקת בהכרה, מדידה וגילוי של הפרשות, התחייבויות תלויות ונכסים תלויים.


התקן דורש רישום הפרשה רק אם מתקיימים שלושה תנאים יחד:
1) לתאגיד קיימת מחויבות בהווה, משפטית או משתמעת, כתוצאה מאירוע עבר;
2) סביר יותר מאשר לא (more likely than not) שיידרש שימוש במשאבים כלכליים כדי לסלק את המחויבות;
3) ניתן לאמוד בצורה מהימנה את סכום המחויבות.

המושג "סביר יותר מאשר לא" משמעותו שההסתברות לאירוע גבוהה מההסתברות להיעדרו.
במקרים של ספק, למשל בתביעות משפטיות, יש לבחון את כל הראיות כדי להחליט אם יש מחויבות בהווה.
אם הסבירות לכך נמוכה מאוד (remote), אין צורך בגילוי.


הסכום שמוכר כהפרשה צריך להיות האומדן הטוב ביותר של ההוצאה הנדרשת לסילוק המחויבות לתאריך המאזן. זאת אומרת, מה הסכום שהחברה תשלם באופן רציונלי כדי לסלק את ההתחייבות או להעביר אותה לצד שלישי.

בעת מדידת ההפרשה התאגיד צריך:
- להביא בחשבון סיכונים ואי-ודאויות, אך בלי להפריז בהערכות;
- לרשום את ההפרשה בערכה הנוכחי (ניכיון, discounting) אם ערך הזמן של הכסף מהותי; גידול עקב חלוף הזמן יוכר כהוצאה מימון;
- להביא בחשבון אירועים עתידיים שיש להם ראיות אובייקטיביות מספיקות, כמו שינויים בחקיקה או בטכנולוגיה;
- לא לכלול רווחים צפויים ממימוש נכסים שבקשר לאירוע שיצר את ההפרשה.


החברה נדרשת לתת גילוי מפורט בדוחות על סוגי ההפרשות וההשפעה שלהן, בין אם ההפרשה נרשמה במאזן ובין אם הוכרזה כהתחייבות תלויה.


עד יישום התקינה הבינלאומית, חברות בישראל דיווחו לעתים על תביעות בדוח נפרד בשם "התחייבויות תלויות". פרקטיקה זו חשפה פרטים על התביעות אך לא תמיד השפיעה על המאזן. בעבר נדרשו שני תנאים מצטברים כדי לרשום הפרשה עבור תביעה: שהתביעה "צפויה" (probable) ולהערכת נזק כמותית. פירוש "צפויה" הובן לעתים כרמת סבירות מעל כ-75%.

תקן 37 סגר פער זה. הוא קובע כי אם הסיכוי שהתביעה תתקבל גבוה מהסיכוי שלא (מעל 50%), יש לרשום הפרשה. התקן גם דורש הערכת שווי הוגן של התביעה, כלומר מה המחיר שהחברה הייתה מוכנה לשלם כדי לסלק אותה. השינוי הוריד את סף ההכרה מתביעות (מכ-75% לכ-50%), וכך הגדיל את מקרי ההכרה בהפרשות בחברות הנמצאות בסיכון לתביעות גדולות.


תקן אמריקאי FAS 5, כיום ASC-450, דן בהתחייבויות תלויות (contingencies). בהגדרה זו מדובר במצב שבו קיימת אי-ודאות לגבי הפסד או רווח שיתברר בעתיד.

בתקן האמריקאי יש לרשום התחייבות רק אם מתקיימים שני תנאים:
1) על פי המידע הקיים, יש סבירות ברמה של "probable" שמתקיימת מחויבות בתאריך הדוח;
2) סכום ההפסד ניתן לאומדן בצורה סבירה.

ההבדל המרכזי בין התקינה האמריקאית לזו הישראלית/בינלאומית הוא פירוש המושג "probable". בארה"ב פירושו לרוב "סביר מאוד" (בסקרים ~70% ומעלה), בעוד בתקינה הבינלאומית והישראלית המשמעות היא מעל 50%. כתוצאה מכך, ייתכנו מקרים שבהם לפי התקינה הישראלית/בינלאומית תוכר הפרשה, אך לפי התקינה האמריקאית לא תוכר.

הפרשה היא התחייבות שהחברה יכולה להידרש לשלם, אבל לא בטוח מתי או כמה.

הפרשה נרשמת במאזן לצד הוצאה. היא שונה מתשלום לספק. בתשלום לספק יודעים מתי ולכמה לשלם.

דוגמאות כוללות תביעות משפטיות, פיצויים והוצאות אחריות על מוצרים.


החוק בישראל מבוסס על תקן בינלאומי 37.


רושמים הפרשה רק אם יש שלושה תנאים יחד:
1) יש מחויבות בהווה (חוב שקיים עכשיו).
2) סביר יותר שהיא תחייב את החברה, כלומר ההסתברות מעל 50%.
3) אפשר להעריך סביר את הסכום.


החברה מעריכה את הסכום הטוב ביותר שיש לשלם כדי להסיר את החוב.
אם ערך הזמן של הכסף חשוב, מחשבים ערך נוכחי (זה נקרא ניכיון).
לא כוללים רווחים שצפויים ממכירת נכסים.


בחברה חייבים להסביר בדוח על סוגי ההפרשות והשפעתן.


לפני כן בישראל ראו פרשה רק אם סיכוי התביעה גבוה מאוד. עכשיו התקן קבע שסיכוי מעל 50% מספיק.
זה גרם לחברות להכיר ביותר הפרשות על תביעות.


בארצות הברית התקן (FAS 5 או ASC-450) אומר: יש להכיר התחייבות רק אם הסבירות "probable" וההפסד ניתן לאומדן.
בסביבה האמריקאית "probable" נתפס לרוב כרמת סבירות גבוהה יותר מאשר בבינלאומי.

מכאן, לעתים לפי התקן הבינלאומי ירשמו הפרשה, אך לפי התקן האמריקאי לא ירשמו.