הֶרְמֵז (כתוב גם ארמז ובלעז: אלוזיה, allusion) הוא רמיזה שבה מילה או ביטוי ביצירה מפנים ליצירה אחרת, לאירוע היסטורי או למקור תרבותי. הקשר הזה מעשיר את היצירה ונותן לה רבדים נוספים של משמעות.
בהרבה שירים וטקסטים קצרי-מילים ההרמז מהווה חלק גדול מהמשמעות. לעיתים מחבר פונה לדמות היסטורית או מקראית כדי להשוות או להעמיק את תחושותיו. דוגמה מוכרת היא רחל המשוררת, שמחברת את דמותה לדמותה של רחל המקראית, וכך מבטאת תקווה לאהבה שמסתיימת בהתאחדות. שימוש כזה משנה את האופן שבו הקורא מבין את השיר.
יצירות שלמות יכולות להיות עמוסות הרמזים. למשל יוליסס מאת ג'יימס ג'ויס (1922) מלא ברמזים תרבותיים ומקראיים. הספר נכתב בזרם התודעה, כלומר בסגנון שמנסה להציג את מחשבות הדמויות כפי שהן עולות בראשן, וההרמזים בו תרמו למהפכה בספרות המודרנית.
הרמזים הופכים לפעמים לחלק מתרבות השיחה. אם משתמשים בהם יותר מדי הם הופכים לקלישאות, כמו ביטויים שהפכו שם דבר (לדוגמה: "מלכוד 22", או "15 דקות התהילה").
יוצרים מוזיקליים גם הם משתמשים בהרמזים. דוגמה ידועה נמצאת בשיר In My Life של הביטלס. האינטרלוד הכלי באמצע השיר מזכיר את סגנון הברוק (תקופה מוזיקלית ישנה) ובעיקר את י.ס. באך, בלי להיות ציטוט ישיר. הגוון ה'עתיק' הזה, שנוצר באמצעים מודרניים, מעלה אסוציאציות של נוסטלגיה והתרפקות על העבר.
פעילות זו קיימת אצל מלחינים רבים, ממוצרט ועד אמנים מודרניים ישראלים.
הרמז המקראי הוא שימוש במילים, בביטויים או בעלילות מהתנ"ך בתוך טקסט מודרני או עתיק. היוצר יוצר חיבור אסוציאטיבי לטקסט המקראי, וכך מוסיף רובד משמעותי לטקסט. אפשר למצוא רמזים כאלה כבר בתוך המקרא עצמו, כאשר ספרים מאוחרים משתמשים בביטויים משותפים לסיפורים קודמים.
רמזים מקראיים אפשרו לפתח פרשנויות וליצור מדרשים. בדוגמה ספרותית מודרנית, דמות כמו גיבור הנובלה של היינריך פון קלייסט הושוותה בנימה מקראית לדמות נח, כדי להדגיש את צדקתו והקונפליקט שבאישיותו. בשירת ימי הביניים של יהדות ספרד השתמשו הרבה ברמזים בסגנון כיתובי-תנ"כי, ובין היוצרים העבריים המודרניים הבולטים שהשתמשו בהרמזים מקראיים נמנים חיים נחמן ביאליק, רחל וש"י עגנון.
הרמזים יכולים להיות אמנותיים, פוליטיים או מסחריים. הם מחברים יצירות ורעיונות, ועוזרים לקורא או למאזין למצוא משמעות נוספת מעבר למילים הישירות.
הֶרְמֵז (בלעז: אלוזיה) הוא כשמילה או רעיון ביצירה מפנים ליצירה אחרת או לאירוע ידוע. זה נותן ליצירה עומק נוסף.
בחלק מהשירים והמלאכות הספרותיות המילה הקטנה יכולה לשאת הרבה משמעות. לפעמים משוררת מזכירה דמות מהתנ"ך כדי להשוות את סיפורה לסיפור קדום. זה עוזר לקורא להבין רגשות ותקווה.
יש ספרים מלאים ברמזים, כמו יוליסס של ג'יימס ג'ויס. הספר השתמש בסגנון שמנסה להראות מחשבות הדמויות כפי שהן עולות במוח.
הרמזים יכולים להפוך לביטויים שכולם מכירים, ואם משתמשים בהם יותר מדי הם נשחקים.
גם במוזיקה יש הרמזים. בשיר של הביטלס In My Life יש קטע שמזכיר מוזיקה ישנה, כמו סגנון של מלחינים מהעבר. זה יוצר תחושת נוסטלגיה, כמחשבה על זמנים ישנים.
הרמז מקראי הוא שימוש במילים או ברעיונות מהתנ"ך כדי להוסיף משמעות. זה קרה כבר לפני שנים רבות, וגם משוררים מודרניים עושים זאת. בכך הם מקשרים בין הסיפור הישן לסיפור החדש.
הרמזים עוזרים להעשיר סיפור. הם עושים חיבורים בין יצירות, ומאפשרים לראות רובד נוסף של משמעות.
תגובות גולשים