התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית

התיקון הראשון, שאושר ב־1791 כחלק ממגילת הזכויות (Bill of Rights), אוסר על הקונגרס לחוקק חוקים שפוגעים בזכויות בסיסיות: חופש הדת, חופש הביטוי, חופש העיתונות, זכות ההתכנסות והשורה לעתור לממשלה. משמעות הדבר היא שמוסדות השלטון הפדרלי לא יכולים להקים דת רשמית או לחסום אימון דתי, ולא יכולים להשתיק דיבור או עיתונות חופשית.

הנוסח המקורי נמצא בחוקת ארצות הברית באנגלית. המשפטים בקווים הכלליים קובעים את חמשת ההגנות העיקריות שצוינו למעלה.

התרגום העברי קובע שקונגרס לא יחוקק חוק להקמת דת, ולא יאסור את קיום הדת; שלא יגביל את חירות הביטוי ואת חופש העיתונות; ולא ימנע את זכות ההתכנסות והעתירה לממשלה.

בשנות ה־1800 וה־1900 בתי המשפט פיתחו את פירוש התיקון. בתחילה הוא נאכף בעיקר נגד הממשל הפדרלי, אך לאחר תיקון ה־14 לחוקה (המתייחס לזכויות אזרחיות) בתי המשפט החילו חלקים מהמגילה גם על המדינות. רק באמצע המאה ה־20 הפך הפרשנות לחיובית ומקיפה יותר, כך שכל מגילת הזכויות הוחלה ברוב התחומים על המדינות.

בשנת 1919 קבע בית המשפט העליון, בראשות אוליבר ונדל הולמס, מבחן שהגביל את החירויות כאשר קיום החופש יוצר "סכנה ברורה ומיידית", כלומר יש מקרים שבהם אפשר להגביל דיבור כדי למנוע נזק ממשי.

חופש הדת כולל שני סעיפים: סעיף ההקמה (establishment clause) שאוסר הקמת דת ממשלתית, וסעיף המימוש החופשי (free exercise clause) שאוסר התערבות ממשלתית בעשיית הדת. המייסדים ראו בחופש הדת חלק מרכזי בחברה חופשית, ולכן מיקמו אותו בין הזכויות המוגנות הראשונות.

התיקון הראשון אושר ב־1791. הוא נותן חמש זכויות חשובות.
הזכויות הן: חופש הדת, חופש הדיבור, חופש העיתונות, זכות להתכנס יחד וזכות לפנות לממשלה.

הטקסט המקורי נמצא בחוקת ארצות הברית באנגלית.

התרגום אומר שהקונגרס לא יקים דת רשמית ולא יאסור על אנשים להתפלל. הוא גם לא יאסור על אנשים לדבר או על עיתונים לפרסם.

בהתחלה התיקון חיבר רק את הממשלה הפדרלית. לאחר מכן תיקון ה־14 גרם שחלקים יחולו גם על המדינות. באמצע המאה ה־20 בתי המשפט אמרו שכל המגילה חלה על המדינות.

בשנת 1919 אמר בית המשפט שיש מקרים שבהם חופש הדיבור אפשר להגביל. רק אם יש "סכנה ברורה ומיידית" אפשר להגביל אותו.

חופש הדת אומר שתי דברים פשוטים: הממשלה לא תקים דת רשמית, והממשלה לא תתערב בדרך שבה אנשים מקיימים את אמונתם.