התנועה הלאומית הפלסטינית (או הלאומיות הפלסטינית) מאחדת זרמים וארגונים ששאיפתם הגדרה עצמית לערבים הפלסטינים והקמת מדינה פלסטינית ריבונית.
מושג הלאומיות ומדינת לאום הגיעו מאירופה למזרח התיכון מאוחר יחסית. לפני מלחמת העולם הראשונה שלטה באזור האימפריה העות'מאנית. עם נפילת האימפריה נפתח מרחב פוליטי חדש. שני אירועים חשובים האיצו את התופעה: המהפכה הטורקית של 1908 והניסיונות הבריטיים לגייס תמיכה ערבית נגד הטורקים, כולל רעיון מדינות ערביות בהנהגת משפחות מקומיות.
ראשית הלאומיות הפלסטינית התגבשה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשרבים מערביי ארץ ישראל נפרדו מהלאומיות הסורית והחלו לראות בפלסטין יישות פוליטית נפרדת. היא התגבשה בתגובה להתיישבות הציונית ולמדיניות המנדט הבריטי, בייחוד אחרי הצהרת בלפור (1917) והכרזות בין־לאומיות שקיבעו את תפקידה של בריטניה באזור.
בתחילת שנות ה-20 החלו להיווצר ארגונים ואגודות אנטי-ציוניות בארץ. ב-1920 פרצו מהומות ופרעות שהסבו עוינות בין הקהילות. בראשית העשור הוקמו גם מוסדות מרכזיים מבחינה ארגונית, כמו הוועד הפועל הערבי שנבחר בירושלים ב-1920, ואמינים מרכזיים כמו מוסא כאט'ם אל-חוסייני בתפקיד משמעותי.
בין 1919 ל-1934 התקיימו סדרת ועידות ארציות. הוועדות גיבשו את הדרישות העיקריות: עצירת העלייה היהודית, איסור על מכירת קרקעות לערבים ליהודים, והקמת מדינה פלסטינית עצמאית. בשנים אלה הנטייה הראשונית לספוח את פלסטין לסוריה נחלשה וכבר הוחלט לפעול בארץ עצמה.
הפעילות כללה גם משלחות אירופיות וניסיונות להשפיע על מדינות המערב. עם הזמן התחזקו המוסדות המקומיים: המועצה המוסלמית העליונה והוועד הפועל, שנשלטו על ידי משפחת אל-חוסייני אך עוררו גם אופוזיציה ממחנות אחרים כמו משפחת נשאשיבי.
בשנות ה-20 וה-30 נוצרו שתי קוטביות פוליטיות מרכזיות בציבור הפלסטיני: מחנה החוסיינים ומחנה הנשאשיבים. הפילוגים הללו התבססו לעתים על נאמנות משפחתית ולא תמיד על עמדות אידיאולוגיות בלבד. במקביל צצו מפלגות עירוניות קטנות ותנועות אופוזיציה.
ב-1936 פרץ המרד הערבי הגדול נגד השלטון הבריטי וההתיישבות היהודית. הוועד הערבי העליון הוקם כגוף מרכזי לתיאום המחאה. הדיכוי הבריטי בשנים הבאות החליש מאוד את התנועה הלאומית ויצר פיצולים פנימיים.
במהלך מלחמת העולם השנייה חלק ממנהיגי התנועה חיפשו תמיכה במדינות שונות, ומספר גולים נטשו את הארץ. לאחר המלחמה הוקמה הליגה הערבית (1945) שקיבלה על עצמה סיוע וייצוג לפלסטינים. ב-1947, 1948, לפני סיום המנדט הבריטי, התפוררה הנהגת הפלסטינים ברקע לחיכוכים עם מדינות ערב ושאיפותיהן לשטח.
במלחמת 1948 והקמת מדינת ישראל נוצר משבר גדול בפלסטינים: הרבה תושבים עזבו או הוגלו. מרכזי התנועה נהרסו והפעילות עברה לחו"ל ולאזורים שבשליטת מדינות ערב.
הליגה הערבית ניסתה לארגן ייצוג פלסטיני, וב-1948 הוקמה "ממשלת כל פלסטין" בעזה, אך היא לא זכתה להכרה רחבה. בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 צמחו תנועות חדשות, בהן הפת"ח, שהובילה לייסוד אש"ף (ארגון לשחרור פלסטין) ב-1964.
תבוסת 1967 שינתה את האסטרטגיה: מעלת אמון בצבאות הערבים ירדה. אש"ף והפת"ח נטו לכיוון פעילות מזוינת ולחץ בין-לאומי. בעשורים הבאים אש"ף שינה את אופיו והתחיל לקבל הכרה אזורית ובינלאומית בתדירות משתנה.
ההתקוממות העממית הראשונה (האינתיפאדה, 1987) החזירה חלק מהמרכז הפוליטי לשטחי יהודה ושומרון ועזה. ב-1988 הכריז אש"ף על מדינה פלסטינית, ולקראת שנות ה-90 חל שינוי פרגמטי: ועידת מדריד (1991) והסכמי אוסלו (1993) הובילו להקמת הרשות הפלסטינית, ישות שלטונית ראשונה שניהלה שטחים באופן חלקי.
אחרי תהליך אוסלו עלו מתחים פנימיים. האינתיפאדה השנייה (סוף שנות ה-90 ותחילת ה-2000) החזירה אלימות ומחאה רחבה. מותו של יאסר ערפאת (2004) והמאבק הפוליטי בין פת"ח לחמאס, שכבש את רצועת עזה ב-2007, העמיקו את הפיצול בתוך התנועה הלאומית.
בין הגופים המובילים לאורך השנים היו הוועד הפועל הערבי, הוועד הערבי העליון, המועצה המוסלמית העליונה, תנועות כמו פת"ח, ומאוחר יותר אש"ף והרשות הפלסטינית. גם ארגונים אסלאמיים כמו חמאס צמחו והפכו לשחקנים מרכזיים.
ישנו דיון היסטורי על שיטות הפעולה והיעדים של התנועה. חוקרים מצביעים על קיצוניות בחלק מהעמדות, ועל קשיים ארגוניים ופילוגים פנימיים שהגבילו את הצלחתה הפוליטית לאורך השנים.
הלאומיות הפלסטינית היא הרצון של ערבים שחיו בפלסטין לקבל מדינה משלהם.
לפני מלחמת העולם הראשונה שלטה בטורקים באיזור. אחרי המלחמה אירופה ובריטניה השפיעו כאן.
עם כיבוש הבריטים התחילו פלסטינים להתארגן נגד עלייה של יהודים לארץ. זה קרה בימי אחרי 1917, אחרי הצהרת בלפור.
בשנות ה-20 וה-30 קמו אגודות ווועידות. הם דרשו לא למכור אדמות ולבנות מדינה ערבית בפלסטין.
בשנים 1936, 1939 פרצה מחאה גדולה נגד הבריטים והעלייה. הבריטים דיכאו את המרד.
ב-1948 פרצה מלחמה. הרבה פלסטינים עזבו את בתיהם. האירוע נקרא "הנכבה". אחרי זה התנועה התפזרה.
בשנות ה-50 וה-60 נוצרו תנועות חדשות. ב-1964 הוקם אש"ף, ארגון שניסה לייצג את הפלסטינים בעולם.
במלחמת ששת הימים ב-1967 שינויים גדולים קרו. מאז חלק מהגופים בחרו בלחימה.
האינתיפאדה הראשונה (1987) הייתה מרד עממי בשטחים. ב-1993 הושגו הסכמים (אוסלו) שהובילו להקמת הרשות הפלסטינית.
ב-1988 הכריזו על מדינה פלסטינית. מאוחר יותר היו מחלוקות בין ארגונים כמו פת"ח וחמאס.
הסיפור הזה משפיע על חיי אנשים עד היום. יש בו שאיפות, מחלוקות וניסיונות לשפר את המצב.
תגובות גולשים