התקופה העות'מאנית היא כ-400 שנים שבהן שלטה בארץ ישראל האימפריה העות'מאנית (האימפריה הטורקית). השליטה החלה בכיבוש על ידי הסולטאן סלים הראשון ב-1516, והסתיימה בכיבוש הבריטי ב-1917 בידי הגנרל אדמונד אלנבי.
במחקר נהוג לחלק את התקופה לשלוש תקופות עיקריות: הקמת השלטון והסדרת המנהל; תקופת היחלשות שבה עלו שליטים מקומיים; וזמן שלטון מעורב ומודרניזציה במאה ה-19, כולל כיבוש מצרים של מוחמד עלי ויועצו בנו איברהים פאשא (1831, 1841), ואחריו רפורמות עות'מאניות.
כיבוש הארץ ב-1516 התרחש במהלך מלחמה נגד הממלוכים. לאחר הניצחון הוכנסו שינויים מנהליים: ארץ ישראל הוכפפה לפלך דמשק, מחולקת לסנג'קים (מחוזות; סנג'ק הוא מחוז קטן) ולנאחיות (נפות). סולימאן המפואר (שלט 1520, 1566) השקיע בבנייה ופיתוח. בירושלים נבנתה חומת העיר העתיקה, ונוצרו חאנים (אכסניות) ומצודות בדרך כדי לשפר את הבטיחות והמסחר.
במאה ה-16 נחתם גם הסכם קפיטולציות עם צרפת. קפיטולציות הן הסכמים שנתנו לנתינים זרים זכויות מיוחדות, כמו חופש מסחר ושיפוט בפני בתי דין קונסולריים. בעשורים הראשונים גברה האוכלוסייה בצורה ניכרת, אך מאמצע המאה ה-16 החלה הידרדרות כלכלית וביטחונית.
החלוקה המנהלית השתנתה עם הזמן. בתחילה היו שמונה סנג'קים בארץ. בעשורים הבאים הועברו אזורים בין פלכים (וילאיות) שונים, ושלטון המקומיים התחזק מדי תקופה.
במאות אלה נחלשה המרכזיות העות'מאנית והתגבשו שלטונות מקומיים חזקים. שלוש משפחות מרכזיות שלטו בפועל בחלקים מן הארץ: רדואן בעזה, טורבאי בצפון ופרוח בירושלים; הן גבו מיסים ושמרו על כוח מקומי. לצדן צצו מנהיגים כמו דאהר אל-עומר בגליל ופח'ר א-דין בשומרון.
החוף היה חשוף לשודדי ים, מה שהקשה על הסחר הימי. באמצע המאה ה-18 דאהר אל-עומר חיזק אזורים מסוימים ופיתח את הייצוא, במיוחד חיטה. בסוף המאה ה-18 שלט אחמד אל-ג'זאר בעכו ויצר שלטון חזק וריכוזי.
המאה ה-19 התאפיינה בתנודות: פלישת מצרים (1831, 1841) תחת איברהים פאשא שהטילה סדר אך גם מסים כבדים והגיוס לצבא. מרד הפלאחים ב-1834 דוכא, אך המצרים נסוגו ב-1841 בהשפעת מעצמות אירופה.
לאחר מכן החלו רפורמות עות'מאניות מודרניות (טנזימאט). ב-1858 נחקק חוק המג'לה (חוק מקרקעין), שהחייב רישום זכויות קרקע. מרשם זה יצר את זכות ה'טאבו', תעודה רשמית לבעלות על קרקע. יחד עם רפורמות מנהליות ב-1864, הוקמו וילאיות חדשות ואזורי משילות שונים.
לקראת סוף המאה ה-19 השלטון פעל במדיניות פיתוח: בנקים חקלאיים, שיפור דרכים, טלגרף, רשתות בריאות, ורכבות. התערבותן של מעצמות אירופה גדלה, והקפיטולציות (הזכויות לנתינים זרים) הפכו לנושא מרכזי.
התקופה הסתיימה במלחמת העולם הראשונה. ב-1917 נכבשה הארץ על ידי הצבא הבריטי וממשלת העות'מאנים פרשה.
האוכלוסייה הייתה רב-דתית ואתנית. רוב התושבים היו מוסלמים. במהלך התקופה גדלה האוכלוסייה מ-כ-123,000 בתחילת המאה ה-16 לכ-650,000, 690,000 בראשית המאה ה-20.
המוסלמים כללו שכבות שונות: עסכרי (חיילים ופקידים עות'מאניים), עולמא (אנשי דת), רעאיא (איכרים ותושבים) ועבדים. בגליל היה גם ריכוז שיעי. הגירה ממצרים וסודאן בשלהי התקופה הגדילה את האוכלוסייה המוסלמית מאוד.
הנוצרים היו קבוצה מגוונת של עדות (יוונים-אורתודוקסים, ארמנים, קתולים ועוד). הם היקלטו בחברה הערבית לאורך הזמן.
עד סוף המאה ה-19 היו רוב היהודים בחברה שנקראה היישוב הישן. בסוף המאה התחתנה העלייה הציונית והיישוב הציוני החדש החל לגדול. בשנת 1914 חיו בארץ כ-85,000 יהודים.
במהלך סוף המאה ה-19 היו אלפי בדואים ישובים ועוד רבים נדודים. מונה כ-100,000 בדואים בסוף התקופה.
בזמן הכיבוש נחשבה רוב הקרקע לרכוש הסולטאן. בשיטת החלוקה היו קרקעות פרטיות, ווקף (קרקע למוסד דתי), ואחוזות סולטאניוּת ופאודליות. חוק המג'לה מ-1858 קידם רישום קרקעות, ויצר טאבו (מסמך בעלות). עם זאת, רק חלק קטן מהקרקעות נרשמו בפנקסים באופן אמיתי.
היישוב היהודי הישן גדל במקומות כמו ירושלים וגליל. משנות ה-80, 1880 החלה העלייה הראשונה של חובבי ציון. פילנתרופים כמו הברון רוטשילד תמכו בהתיישבות. בתקופת מלחמת העולם הראשונה היישוב סבל ממחסור ומקשיים.
סיום התקופה העות'מאנית הגיע בשנת 1917, עם כיבוש הארץ על ידי הבריטים.
לפני זמן רב שלטו בארץ ישראל הטורקים, שנקראו העות'מאנים. השלטון הזה נמשך כ-400 שנים.
התחיל ב-1516 עם כיבוש על ידי סולטאן בשם סלים. נגמר ב-1917 כשהבריטים נכנסו.
העות'מאנים בנו דברים חשובים. סולימאן הגדול בנה חומה סביב ירושלים. הוא גם בנה דרכים ואכסניות לשיירות.
אנשים ממדינות אירופה קיבלו זכויות מיוחדות שנקראו קפיטולציות. זה עזר לסוחרים לבוא לכאן.
השלטון המרכזי היה חלש יותר. משפחות ושבטים מקומיים שלטו בחלקים מהארץ.
הים היה מסוכן בגלל שודדי ים. אחר כך בנו מגדלי תצפית והסחר חזר.
ב-1831 הגיעו כוחות מצרים ונהלו את הארץ במשך כמה שנים. הם הכניסו סדר, אבל גם גבו מיסים גבוהים.
אחר כך העות'מאנים חזרו ושינו את המנהל. הם עזרו לבנות דרכים, דואר וטלגרף.
רוב התושבים היו מוסלמים. היו גם נוצרים, יהודים ודרוזים. בסוף התקופה חיו כאן הרבה יותר אנשים מאשר בתחילתה.
בשלטון העות'מאני היתה דרך לרשום מי הבעלים של קרקע. הרשומה נקראת טאבו. החוק הזה התחיל ב-1858.
חיו בארץ יהודים ותיקים. בסוף המאה ה-19 הגיעו עוד יהודים מ-Europa. עד 1914 חיו כאן הרבה יותר יהודים.
העת החדשה החלה כשב-1917 הבריטים כבשו את הארץ.
