התקופה הפרסית בארץ ישראל

התקופה הפרסית בארץ ישראל נמשכה מ-539 לפנה"ס עד 332 לפנה"ס. היא מתחילה בכיבוש פרס של בבל ומסתיימת בכיבושו של אלכסנדר מוקדון. זו תקופת שיבת ציון וראשית בית שני.

האימפריה הפרסית חולקה לאזורים מנהליים שנקראו סטרפיות (סטרפיה = מחוז גדול). המושל של סטרפיה נקרא סטרפ או פחה (פחה = מושל). תחת הסטרפים פעלו מדינות מקומיות, לעתים נקראות בפי המקורות "פחוות".

ארץ ישראל נכנסה לנציבות החמישית של הפרסים, "עבר הנהר" (הכוונה לחלק הדרומי של הנהר פרת). הרודוטוס מתאר את גבולות הנציבות לאורך החוף, אך לא את הגבול המזרחי. נציבות זו שינתה את מבנהה אחרי מרידות וארגונים מנהליים במאה ה-5 לפנה"ס.

הפרסים שמרו על חלוקה מקומית דומה לזו האשורית-בבלית. בארץ היו פחוות כמו שומרון, יהודה, אשדוד ואדום, וכן חטיבות בעבר הירדן. לפחוות מונו פחים (מושלים), אך היו גם פקידי שלטון, מפקדים ומזכירים שסייעו בפיקוח. מטבעות מקומיים מהמאה ה-4 לפנה"ס מעידים על מידה של אוטונומיה פיסקלית.

בתקופה זו הופיעו מטבעות בארץ ישראל: יווניים, פיניקיים ומקומיים. מטבעות מקומיים הוטבעו בחמש ערים מרכזיות: עזה, אשקלון, אשדוד, שומרון וירושלים. על מטבעות יהודיים יש לעתים דמויות וסמלים כמו פרח שושן, בז, או סמלים יוונים כמו ינשוף אתנה.

לאחר חורבן בית ראשון (586 לפנה"ס) נותרו בארץ יהודים מעטים. בפרס הוכרזה ב-538 לפנה"ס הכרזת כורש, שאיפשרה לשבים לשוב ולבנות אוטונומיה דתית.
ראשי הגלים הראשונים כללו את ששבצר וזרובבל, יחד עם הכהן הגדול יהושע. בניית בית המקדש השני הושלמה ב-516 לפנה"ס.
מאוחר יותר עלו עזרא (בערך 457 לפנה"ס) ונחמיה (בערך 445 לפנה"ס). עזרא פעל בעיקר בענייני דת וחינוך; נחמיה עסק בבניית חומה בירושלים. במשך כמאה שנים עלו לארץ כ-50,000 שבים מבבל.

בעקבות הגלות הארמית הפכה לשפת מנהל ודיבור נפוצה. רבים לא הבינו עוד עברית מדוברת והטקסטים נתרגמו לארמית. באמצע התקופה התעוררו בעיות חברתיות, כמו נישואים בין יהודים לנוכרים, שהתעוררו במקורות כמו עזרא ונחמיה.

יהודה חולקה לפלכים (מחוזות משנה). בראשות כל פלך עמד שר פלך. מוסדות מקומיים כללו את הכהן הגדול, מועצת הזקנים, והכנסת הגדולה. ממצאים ארכאולוגיים, חותמות ומטבעות עם הכתובת "יהד", מאשרים את פעילות הרשויות הללו בתחומי פחוות יהודה.

על חופי הארץ שלטו קהילות פיניקיות ופיניקאים השפיעו על המסחר והאמנות. בפנים הארץ התקיימו קבוצות נוספות: אדומים, ערבים שבטיים (כמו קדר), ושומרונים. בחלקים מסוימים של החוף היו גם יישובים יווניים וסוחרים יוונים.

מול עבר הירדן נמשכו חטיבות כמו עמון ומואב. חלקן שרדו ושולבו במערכת הפרסית; אחרות נפגעו מהתנודות האזוריות והפלישות הערביות.

באימפריה הפרסית נוצרו שני תהליכים מנוגדים: התחדשות מרכזים לאומיים יחד עם יצירת תרבות משותפת מסחרית. מבחינה חומרית נראתה הפרדה בין תרבות ההר (השפעות מזרחיות) לתרבות החוף (השפעות מערביות יווניות ופיניקיות). השפה הארמית הייתה מאחדת תרבותית. ההשפעות היווניות התגברו לקראת כיבוש אלכסנדר ב-332 לפנה"ס, שסיים את התקופה הפרסית בארץ ישראל.

התקופה הפרסית בארץ ישראל נמשכה מ-539 עד 332 לפני הספירה. הפרסים שלטו בארץ עד שאלכסנדר הגיע.

הפרסים חילקו את האימפריה למחוזות גדולים שנקראו סטרפיות. סטרפיה זה אזור גדול. את המחוזים הנהיגו מושלים שנקראו פחה.

ארץ ישראל הייתה בחלק שנקרא "עבר הנהר". זה כלל את החוף וחלקים סמוכים.

ארץ ישראל התחלקה לחלקים קטנים יותר שנקראו פחוות. בפחווה היה מושל מקומי. בערים מסוימות הוטבעו מטבעות מקומיים.

הוטבעו מטבעות בערים כמו עזה, אשקלון, אשדוד, שומרון וירושלים. על חלקם יש ציורים של פרח, בז או ינשוף.

ב-538 לפנה"ס כורש מלך פרס הרשה לשבים מבבל לחזור. חזרו אנשים בראשות מנהיגים כמו זרובבל. בית המקדש השני הושלם ב-516 לפני הספירה.
עזרא נחלץ בעבודת התורה. נחמיה בנה את חומת ירושלים.
בערך 50,000 אנשים עלו מבבל לארץ.

הרבה אנשים דיברו ארמית (שפה שעליה ניהלו הממשל). זה הפך לשפה חשובה לפרקים רבים.

על החוף היו הרבה פיניקים (אומה ים). בדרום היו שבטים ערביים. היו גם אדומים ושומרונים.

לפני שהגיעו היוונים, כבר ניכרו השפעותיהם במסחר ובאמנות. ב-332 לפני הספירה כבש אלכסנדר מוקדון את הארץ והחל שלב חדש.