וִיוֹלָה (איטלקית: Viola; בעברית: כּוֹנֶרֶת) היא כלי נגינה ממשפחת כלי הקשת. היא דומה לכינור אך קצת גדולה יותר, עם צליל נמוך ועמוק יותר. הוויולה מכוונת בקווינטה אחת מתחת לכינור; מיתריה מן הגבוה לנמוך הם לה (A), רה (D), סול (G) ודו (C).
כתיבת התווים נעשית בעיקר במפתח דו‑אלט (מפתח שיושב על דו, כלומר מרכז את התווים סביב דו), ובמקרים של רישטר גבוה עוברים למפתח סול כדי להימנע מקווי עזר רבים. הוויולה חשובה בהרכבים קאמריים ותזמורתיים: היא חלק מרביעיית מיתרים (שני כינורות, ויולה וצ'לו), ברפורטואר הסימפוני ובחמישיות מיתרים.
הוויולה בנויה כמו כינור, אך גדולה בממוצע. ויולה בגודל "מלא" ארוכה בין כ־38 ל־46 ס"מ, והממוצע הוא כ־41 ס"מ. אין גודל סטנדרטי אחיד. ויולות קטנות לילדים מגיעות לכ־30 ס"מ. בעיה אקוסטית מוכרת היא שגוף באורך כ־51 ס"מ מניב מידת תהודה טובה יותר, אך כלי כזה כבד ומסורבל לנגינה על הכתף, ולכן יוצרים פשרות בעיצוב ובגודל.
במהלך ההיסטוריה ניסו בונים לשנות פרופורציות כדי להפחית משקל ולשפר את הסאונד. דוגמה לכך היא ה"ויולה אלטה" שאורכה כ־48 ס"מ, שנוצרה למטרות אופראיות.
המנגן על ויולה נקרא וויולן. נגינה בוויולה דורשת מתיחת אצבעות גדולה יותר מאשר בכינור. המיתרים מהדהדים פחות, והקשת כבדה וקשה יותר לתמרון. ההחזקה דומה לכינור, עם הכלי על חלקו השמאלי של הסנטר. הוויברטו (רטט בכשרון להגברת העומק של הצליל) בדרך כלל רחב ואינטנסיבי יותר.
קשתות הוויולה בדרך כלל כבדות יותר מאלו של כינור ויש להם יותר שיער. הנגינה בחצאי פוזיציות נפוצה לשם הגעה לתווים נמוכים יותר.
כוונון הוויולה הוא A, D, G, C, כאשר מיתר ה‑A בדרך כלל מכוון סביב 440, 442 הרץ. לעיתים משתמשים בסקורדטורה (כוונון לא שגרתי) כדי להפיק הדהוד שונה. מוצרט ויוצרים מאוחרים השתמשו בסקורדטורה כדי להפיק צלילים פתוחים חזקים יותר. ליונל טרטיס ביצע שינויים בכוונון במעברים מסוימים כדי להרחיב את הטווח הצלילי.
בתקופה המודרנית התחילו ארגונים וקבוצות תומכות לוויולנים. ניסיון מוקדם להקים גוף לוויולנים נעשה ב‑1927 על ידי מועמדים בולטים, ובשנת 1968 נוסדה "האגודה הבינלאומית לוויולה". האגודה כוללת תתי‑אגודות רבות, כאשר הגדולה שבהן היא האמריקאית, המפרסמת כתבי עת ומנהלת ארכיונים כולל ארכיון פרימרוז.
האגודה תומכת בתחרויות כמו תחרות המחקר ע"ש דייוויד דלטון ותחרות הוויולה הבינלאומית ע"ש פרימרוז.
ווריאציות, קונצ'רטים וסונטות נכתבו לוויולה לאורך השנים. דוגמאות היסטוריות כוללות את הקונצ'רטו הברנדנבורגי מספר 6 של באך, וכן תפקידים מרכזיים ביצירות של מוצרט, ברהמס, שומאן וברליוז ("הרולד באיטליה"). ברטוק כתב קונצ'רטו לוויולה בסוף חייו, והאופרות והפואמות של ריכרד שטראוס משתמשות בוויולה לתיאור דמויות כמו סנצ'ו פנסה.
בתחילת המאה ה‑20 גדל העניין בוויולה. מלחינים בריטים ובינלאומיים כתבו יצירות חשובות, כולל סונטות וקונצ'רטים והואלצו יצירות חדשות על ידי וויולנים מפורסמים. בעשורים מאוחרים יותר נכתבו יצירות שחקרו טכניקות צליליות לא שגרתיות, כמו סונטת ויולה סולו של ג'רג' ליגטי והסקוונצה של בריו.
הוויולה נמצאת גם במוזיקה עממית, ג'אז ופופ. במקומות כמו טרנסילבניה נהוג כיוונון עממי שונה, לפיו שמיתר ה‑A מכוון נמוך יותר כדי להפיק צליל עמוק ומקומי.
ויולה חשמלית כוללת פיק‑אפ ואמצעי הגברה. יש ויולות שמחזיקות גוף אקוסטי מוגבר, ויש ויולות חשמליות מוצקות שעשויות מחומרים מודרניים וצבועות בצבעים זוהרים.
וִיוֹלָה (גם כונרת) היא כלי קשת דמוי כינור. היא גדולה יותר וכבדת צליל.
המיתרים שלה מכוונים ככה: לה, רה, סול, דו. זה אומר שהיא נשמעת נמוכה יותר מהכינור. המוזיקה שלה נכתבת במפתח דו‑אלט, מפתח זה מראה איפה נמצא התו דו.
יביולות מלאות ארוכות בערך 38, 46 ס"מ. יש ויולות קטנטנות לילדים, כ‑30 ס"מ. כלי גדול יותר נותן צליל חזק, אבל קשה לנגן עליו על הכתף.
מי שנגן על ויולה נקרא וויולן. מחזיקים את הוויולה על הסנטר ומשחיזים אצבעות על המיתרים. הקשת של הוויולה כבדה יותר מהקשת של הכינור.
הוויולה יכולה לנגן תפקידים שממלאים את ההרמוניה, וגם לפעמים מנגנת סולו יפה.
יש גם ויולות חשמליות עם פיק‑אפ. הן מתחברות למגבר ויכולות להשמיע צלילים חזקים וצבעוניים.
הוויולה מופיעה במוזיקה קלאסית, בעממית וגם בג'אז. יש לה היסטוריה ארוכה, ושמות כמו "ויולה דה בראצ'ו" ו"בראצ'ה" מדברים על הוויולה בעבר.
