ז'אנרולוגיה

ז'אנרולוגיה היא תחום בתורת הספרות ובמחקר הקולנוע, התיאטרון והטלוויזיה העוסק בחקר הז'אנרים. כבר אריסטו בפואטיקה הבחין בין טרגדיה לקומדיה ולפרודיה. החוקרים נוטים לשני מסלולים: חקר סינכרוני, כלומר בחינה של הז'אנר בזמן נתון; וחקר דיאכרוני, כלומר בחינה של שינוי הז'אנר לאורך ההיסטוריה.

ז'אנר אינו ישות טבעית אלא קטגוריה שמבני תרבות יוצרים. ז'נר הוא הכללה של אלמנטים חוזרים ביצירות, כמו עלילות, סגנון ועולם מיצג. חוזר זה יוצר מה שנקרא חוק ז'אנרי: כללים מקובלים של ז'נר. המונח אינטרטקסטואליות (היחסים בין טקסטים) מסביר כיצד יצירות שומרות על קונוונציות, נהלים והסכמות מקובלות, שקיימות לפני היצירה עצמה. חוק ז'אנרי יכול להיות גמיש: בסיפור בלשי אמור הרוצח להיחשף בסוף, אך לא כל היצירות מקיימות חוק זה במלואו ועדיין נספרות כבלשיות.

המילה "רומן" שינתה משמעותה בהיסטוריה. משמעות ז'אנרית יכולה להשתנות לפי התקופה. לכן הגדרה סינכרונית מנסה להגדיר ז'נר כפי שמובן ברגע נתון.

קורא או צופה מפתח ציפיות ז'נריות על פי הקונוונציות. כך קומדיה רומנטית צפויה להסתיים בנישואים. ציפיות אלה מושפעות גם מההקשר החיצוני של היצירה. פרי ושטרנברג מדגימים זאת באמצעות קטע על נסיעה במרכבה: אם זה רומן בלשי, הקורא ישער שהאישה נרצחה; אם זה רומן ריאליסטי מהמאה ה-19, הקורא ישער שהיא נרדמה. כלומר אותו קטע יכול לקבל משמעות שונה לפי הז'נר.

הכרה בז'נר עוזרת בפירוש יצירות מורכבות. יצירה קוביסטית או שירה דדאיסטית עשויה להיות קשה להבנה אם הקורא לא מכיר את קונוונציות הז'אנר. גם הייקו, שיר יפני קצר, קוראים אחרת בגלל ההיסטוריה והקונוונציות שלו.

מניפסטים של קבוצות מודרניסטיות הציגו כללים חדשים לשירה. הפוטוריסטים, למשל, בקשו לחתור תחת קונוונציות ישנות, ותיארו מה צריך להשתנות בתחביר ובנושאים. מניפסט כזה עוזר "להכין את השטח" לקוראים ולהסביר מדוע יש מרד בקונוונציות.

הגדרה דיאכרונית בוחנת כיצד ז'אנרים נולדים, משתנים או נעלמים בתולדות האמנות. צמיחת הרומן הריאליסטי במאה ה-18 מעלה שאלות על הגורמים לשינוי הזה, וכיצד שינוי בקהל הקוראים השפיע. מחקר היסטורי של ז'אנרים משתלב בשאלה האם השינוי אמנותי פנימי או תוצאה של שינויים חברתיים.

שתי גישות בולטות מסבירות שינוי אמנותי: פורמליזם, שאומר שטכניקות ספרותיות מתיישנות ומתפתח עליהן מרד פנימי; ומרקסיזם, שאומר ששינויים חברתיים וכלכליים משפיעים על האמנות. ההבנה הסבירה היא ששניהם משפיעים יחד, גם מערכת האמנות וגם השינויים החברתיים תורמים לשינוי ז'אנרים.

פוסטמודרניזם ממחיש כיצד תאוריות שונות מסבירות שינוי ז'נרי. בריאן מק'הייל טוען שהפוסטמודרניזם צמח מתוך המודרניזם כתזוזה בדומיננטה: מהתמקדות בידע ובנפש האדם (אפיסטמולוגיה, עיסוק בידע) לעיסוק בשאלת קיום העולם (אונטולוגיה, עיסוק במה שקיים). לעומת זאת פרדריק ג'יימסון, הקרוב לדעות מרקסיסטיות, מייחס את השינוי לשינויים כלכליים גלובליים. מכאן שניסיון להבין ז'נר היסטורי מחייב לבחון גם את החברה וגם את עולם האמנות.

ז'אנרולוגיה היא ללמוד סוגים של סיפורים ויצירות. ז'אנר הוא סוג חוזר של סיפור. ז'אנר יכול להשתנות עם הזמן.

ז'אנר הוא קטגוריה שאנשים בונים. זה אומר שיש אלמנטים שחוזרים ביצירות. חוק ז'אנרי הוא כלל שחוזר בז'אנר. למשל בסיפור בלשי הרוצח נחשף בסוף. אבל לא תמיד זה קורה, וזה בסדר.

סגנון ורעיונות בז'אנר הם קונוונציות. קונוונציות זה כללים שאנשים מקבלים מראש.

כש קוראים או צופים בז'נר, מפתחים ציפיות. בקומדיה רומנטית בדרך כלל יש חתונה בסוף. אותו קטע יכול להתפרש אחרת בז'נרים שונים. דוגמה: אם קטע הוא בסיפור בלשי אז אולי האישה נהרגה. אם זה רומן ישן אולי היא ישנה.

נעזרים בידיעה על הז'נר כדי להבין יצירות שאחרת היו מסובכות. לדוגמה הייקו הוא שיר קצר מיפן. קוראים אותו בדרך מיוחדת בגלל ההיסטוריה שלו.

אמנים כתבו מניפסטים. מניפסט הוא מסמך שבו אומרים איך רוצים לשנות אמנות. הפוטוריסטים כתבו שהם אוהבים מהירות ורצו לשנות את השירה.

הגדרה דיאכרונית מתייחסת לשינויים בז'אנרים לאורך זמן. הרומן הריאליסטי עלה במאה ה-18. חוקרים שואלים למה זה קרה. יש שתי תשובות: חלק אומרים שהאמנות משתנה מתוך עצמה. אחרים אומרים שהשינויים חברתיים וכלכליים משפיעים. כנראה שני הדברים יחד חשובים.

במקרה של הפוסטמודרניזם יש דעות שונות. מק'הייל אומר שהפוסטמודרניזם צמח מהמודרניזם בגלל שינוי במה שמתעסקים בו. ג'יימסון אומר שזה קשור לשינויים כלכליים גדולים. כדי להבין ז'נר היסטורי צריך לבדוק גם את החברה וגם את האמנות.