חומרא דרבי זירא, הנקראת גם 'חומרת בנות ישראל', היא מנהג מחמיר מהתקופה האמוראית. משמעותה: שכל אשה חייבת לספור שבעה ימים נקיים בסיום כל ראיית דם, אפילו על דימום קצר.
מן התורה אישה נחשבת נידה (אשה בזמן הווסת) במשך שבעת הימים הראשונים לדימום. בתקופה זו אסורים יחסי זוגיות עד שהאשה טובלת לאחר היום השביעי.
אם האשה רואה דימום אחרי שבעת הימים הללו, היא מוגדרת זבה (דימום לא תקין) לפי חז"ל, וזמנו המקובל של מצב זה הוא מהיום השמיני עד היומיים עשר או השמונה עשרה לתחילת הדימום. לזבה יש דינים שונים ונחשבת למצוקה רפואית בהשוואה לנידה.
לקראת סוף תקופת התנאים תיקן רבי תקנה למען עמי הארצות (אנשים שלא היו בקיאים בדינים): מי שרואה יום או יומיים של דימום צריך לספור שישה ימים נקיים; מי שרואה שלושה ימים או יותר צריך לספור שבעה ימים נקיים. הסבר התקנה: חשש לטעות בזיהוי צבע הדם או בטעות האם מדובר בנידה או בזבה.
ראשונים נחלקו האם תקנת רבי חלה על כל ישראל או רק על מי שלא היה בקיא בדינים. גם חלק מהפסקים ניסו להקל בשעת דחק.
בנות ישראל בתקופת האמוראים החמירו מעבר לתקנת רבי: הן קבעו שספירת שבעת הימים תידרש על כל ראיית דם, אפילו טיפה בודדת. רבי זירא העיד על מנהג זה, ולכן המנהג נקרא על שמו.
בעשייה מעשית, מרבית הנשים מדמימות שלושה ימים ויותר, ולכן ההבדל המעשי בין התקנה לחומרא אינו גדול בדרך כלל.
בתלמוד לא נתקיים טעם ברור לחומרא. ראשונים מסבירים שמדובר בהרחקה נוספת מפני טעות (הרחקה יתירתא), או כדי לשוות את כל הנשים למצב של חשש זבה ולהפחית בלבול.
התלמוד מציין שהמנהג של בנות ישראל התקבל והפך לספק זבות שקיבלו חכמים. חלק מהראשונים ראו בחומרה זו הלכה פסוקה. הרמב"ם מדגיש שלא לסור מחומרות בדיני נידה. עם זאת יש מחלוקות לגבי חומרת המנהג בשעת ספק, ויש פוסקים שטענו שאפשר להקל במקרים מסוימים, במיוחד כשמדובר בסיכון פוריות או בריאות (בעיות שנוצרות כשמועד הטבילה נדחה עד אחרי הביוץ). פוסקים אחרונים דנו בפתרונות רפואיים והלכתיים לבעיה זו.
חומרא דרבי זירא היא מנהג חמור מהתלמוד. הוא אומר: אם אשה רואה דם, אפילו מעט, עליה לספור שבעה ימים נקיים.
מהתורה אישה בימי הווסת נקראת נידה (זמן הווסת). בשבעת הימים הראשונים אסור לקיים יחסים. אחרי היום השביעי היא יכולה לטבול ולהתחיל להיות רגילה.
אם הדימום נמשך אחרי השבוע הזה, החכמים קראו לזה זבה. זה דימום לא רגיל ויש לו חוקים אחרים.
רבי תיקן שכל מי שרואה דימום של שלושה ימים ומעלה תספור שבעה ימים נקיים. בנות ישראל החמרו והחליטו שדווקא על כל ראיית דם יש לספור שבעה ימים.
ברוב המקרים נשים מדמימות שלושה ימים או יותר, לכן החומרא לא משנה הרבה בפועל.
עשו זאת כדי למנוע טעויות בזיהוי דימום ולמנוע בלבול בין ווסת לבין דימום לא רגיל.
חלק מהחכמים אמרו שהמנהג קיבל תוקף חזק. אחרים התלבטו והציעו הקלות במצבים קשים, כמו כשממתינים רבות לטבילה וזה גורם לבעיות בריאות או בפוריות.
תגובות גולשים