חוק בויל-מריוט

חוק בויל-מריוט נוסח לראשונה ב-1662 על ידי המדען רוברט בויל. חוק דומה הוצג גם על ידי ריצ'רד טונלי והנרי פואר, ואדם מריוט גילה את החוק שוב באופן עצמאי ב-1676 עם מדידות מדויקות יותר. לכן שמו משולב בשתי ההנצחות.

החוק קובע שמכפלת הלחץ והנפח של כמות קבועה של גז אידיאלי בטמפרטורה קבועה היא קבועה. גז אידיאלי הוא דגם תיאורטי שמפשט את התנהגות הגזים. טמפרטורה קבועה פירושה שהחום במערכת לא משתנה. מהמשמעות המעשית: אם מגדילים את הלחץ על הגז, נפחו יקטן; אם מורידים את הלחץ, נפחו יגדל.

הביטוי המתמטי הבסיסי של החוק הוא P·V = K. הערך K נקבע על סמך מדידות ראשוניות של לחץ ונפח לכמות הגז הנתונה. לאחר שינוי במערכת (למשל שינוי נפח הכלי) מודדים שוב את הלחץ והנפח; המכפלה של הערכים החדשים תהיה שווה ל-K בתנאי שהטמפרטורה והשָׁרָה (כמות החומר) נשארות קבועות. החוק הוא מקרה פרטי של משוואת הגז האידיאלי לתהליך איזותרמי (תהליך שבו הטמפרטורה נשארת קבועה).

חוק בויל-מריוט מדבר על לחץ ונפח של גז. רוברט בויל גילה את החוק ב-1662. אדם מריוט גילה אותו שוב ב-1676.

לחץ זה הכוח שמפעילים על שטח קטן. נפח זה המקום שהגז תופס. טמפרטורה קבועה פירושה שהחום לא משתנה.

העיקר: אם לוחצים יותר על הגז, הוא יתכווץ ויתפוס פחות מקום. אם מפחיתים את הלחץ, הגז יתפוס מקום גדול יותר. זהו מקרה מיוחד של חוק גדול יותר שנקרא חוק הגז האידיאלי.