חוק השבות

חוק השבות נותן לכל יהודי שהביע רצונו להשתקע בישראל את הזכות לעלות ולקבל תעודת עולה. תעודת עולה מזכה מידית באזרחות ישראלית לפי חוק האזרחות. החוק מקנה את הזכות הזאת למי שאינו מסוכן למדינה, לא פועל נגד העם היהודי, ולא בעל עבר פלילי העלול לסכן את הציבור.


החוק אושר בכנסת ב-5 ביולי 1950, ביוזמת זרח ורהפטיג. הוא היה הביטוי החוקי המרכזי לזהות ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. ב-2018 הוכנס רעיון השבות לחוק היסוד: "ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי".

עקרון מתן אזרחות ליהודים מקורו בסעיפים בתקופת המנדט הבritני מ-1922, שאמרו שיש להקל על יהודים שיקבעו שם את מושבם.


החוק מגדיר מי זכאי לעלות ולקבל תעודת עולה. לפי הערכות, יש בעולם כ-23 מיליון זכאים, מתוכם כ-9 מיליון שאינם יהודים לפי ההלכה (החוק היהודי הדתי).

בשנת 2008 חיו בישראל כ-320,000 עולים שהגיעו במסגרת החוק אך אינם יהודים לפי ההלכה.


הגדרה מרכזית נוספה לחוק ב-1970: "יהודי, מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". כאן: "התגייר" פירושו המרת דתו ליהדות.

הגדרה זו לא שפרה את המחלוקת על סמכות הגיור. המפלגות הדתיות רצו הכרה בגיור רק לפי ההלכה (החוק הדתי), ואילו זרמים אחרים דרשו הכרה גם לגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים.

בית המשפט העליון הפריד בין הקביעה הדתית למעמד המנהלי. בפסק דין מ-1995 הובהר ההבחנה הזו. ב-2021 החליט בג"ץ שיש להכיר גיורים רפורמיים וקונסרבטיביים שנעשו בישראל לצרכי חוק השבות.


החוק מונע עלייה לאדם שהוא בן דת אחרת, כגון נוצרים, מוסלמים או עדות אחרות. עם זאת, בית המשפט קבע שאדם יכול "לחזור ליהדותו" אם ויתר לגמרי על האמונה בדת השנייה.


תיקון משנת 1970, המכונה "סעיף הנכד", נותן זכאות גם לבן או בת הזוג של יהודי, לילד ולנכד של יהודי. המטרה הייתה לעודד עלייה של משפחות מעורבות, למנוע התבוללות וללאחד משפחות.

במהלך השנים נתפסה סוגיית בני זוג לא-יהודיים ועמם זכאותם. החלטות בתי המשפט ומדיניות משרד הפנים שונו עם הזמן, ובשנים האחרונות פסקי דין הציעו הרחבות והבהרות לגבי אלמנת זכאי שבות.


קטין (ילד מתחת לגיל הבגרות) אינו זכאי לבד לעלות לפי חוק השבות. הוא יכול לעלות רק אם הוריו או אפוטרופוסיו זכאים.


תיקון מ-1954 נתן סמכות לשר הפנים לסרב לעלות לאדם בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור. בית המשפט קבע שניתן להסתמך על ראיות מנהליות, ולא תמיד צריך הרשעה בפסק דין כדי להציג עבר פלילי.


אחת התניות לקבלת מעמד היא הבעת רצון להשתקע בישראל. בית המשפט קבע כי מי שאינו מביע רצון כזה אינו זכאי לפי החוק.


בתחילה המדינה התייחסה לשומרונים כבני עדה יהודית מבחינת זכויות. החלטות משרד הפנים שונו ובג"ץ חזר והגן על זכויותיהם כשנשללו בטעות.


החוק מעניק עדיפות ליהודים, ולפיכך עורר שאלות על עקרון השוויון. יש שנימקו את החוק כזכות לאומית של העם היהודי, ולא כהפרת שוויון כלפי אזרחים.


בתי המשפט עסקו רבות במניין הזכאים ובנטל ההוכחה של המבקש. נפסק שמי שמבקש זכאות צריך להביא ראיות, ורק אז משרד הפנים חייב להציג ראיות נגד.


חלק מהמתנגדים טענו שהחוק מעורר חשש בקרב הערבים ומחליש קשרים בין יהודים במדינות אחרות. לאורך השנים הוצעו תיקונים, אך רוב השינויים נדחו.


עליית עולים שאינם יהודים על פי ההלכה בשנות ה-90, בעיקר מברית המועצות לשעבר, החזירה את סוגיית התיקונים לדיון הציבורי. הועלו הצעות לצמצום הזכאות, אך הן נדחו. יש ויכוח מתמשך בין מי שרואה בזכאים חלק מהעם לבין מי שרוצה להגביל את ההחלה של החוק.

חוק השבות נותן ליהודים זכות לעלות לישראל ולקבל תעודת עולה. תעודת עולה נותנת אזרחות ישראלית מיד.


החוק אושר ב-1950. ב-2018 הושם רעיון השבות בחוק היסוד של המדינה.


החוק אומר מי יכול לעלות. יש בעולם כ-23 מיליון אנשים שהחוק עשוי לחול עליהם.


מאז 1970 החוק קובע: יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או מי שהתגייר. "להתגייר" פירושו להמיר את דתו ולהתקבל ליהדות.

יש ויכוחים על מי יכול לעשות גיור. בתי המשפט קבעו בפסיקות שונות מי מוכר לצרכי החוק.


מי ששייך לדת אחרת בדרך כלל אינו זכאי לעלות לפי החוק. אם הוא מוותר לגמרי על אותה דת, לפעמים אפשר לשוב ליהדות.


תיקון מ-1970 נתן זכאות גם לבן או בת הזוג של יהודי, לילד ולנכד של יהודי. המטרה הייתה לאחד משפחות ולעזור לאנשים עם קשרים משפחתיים ליהודים.


ילדים לא יכולים לעלות לבדם לפי החוק. הם צריכים לעלות עם הוריהם או אפוטרופוסם.


יש הוראה שאוסרת על עלייה של אדם בעל עבר פלילי אם הוא מסוכן לציבור.


על המבקש להראות שהוא רוצה לגור ולהשתקע בישראל.


השומרונים קיבלו זכויות מסוימות, ובתי המשפט חיזקו את מעמדם כשנפגעו זכויות אלה.


יש ויכוחים על החוק. אנשים הציעו לשנות אותו, אבל רוב ההצעות נדחו. בתי המשפט ממשיכים לפרש את החוק ולפתור מקרים שונים.