חרם (נידוי הלכתי)

חרם בהלכה הוא העמדה מחוץ לחברה. נידוי (הגבלת אדם מהקהילה, פחות חמור מהחרם) נבדל ממנו. החרם נחשב לחמור כי בטקס ההטלה נאמרת המילה "ארור".

החרם נועד כאמצעי אחרון. כאשר אדם עושה עבירה בכוונה, בית הדין מניד אותו מהציבור מיד. אם לא שב בו, מנדים אותו שוב. אם הוא ממשיך במעשיו, מטילים עליו חרם. החרמת אדם נעשית על ידי בית דין בנוכחות מניין, כלומר עשרה אנשים. הטקס כולל תקיעה בשופר והנחת ספר תורה. בימינו החרם הוטל רק במקרים חריגים.

יש שני סוגים של חרם לפי זמנים: "חרם שלאחר מעשה" ו"חרם שלפני מעשה". בחרם שלאחר מעשה מכריז בית הדין מפורשות על אדם מסוים. בחרם שלפני מעשה קובעים הרבנים תקנה כללית: מעשה מסוים יביא אוטומטית לחרם על המבצע. את החרם הכללי קוראים גם "חרמי ציבור".

במקרא החרם משמעותו גם העברת רכוש או הקדשה לאל או לכהנים. ישנן שתי צורות: "חרמי גבוה", הקדש לבית המקדש, ו"חרמי כהנים", מתנות לכהן. בפרשת עכן מסופר שאכן נפרש חרם על שלל יריחו, ולעכן נגזרו סנקציות.

מאוחר יותר ישנו שימוש במשמעות של החרמה מוחלטת, למשל הפקודה להחרים עמים בעת הכיבוש. שאול נענש על שלא קיים את הציווי במלואו.

הנידוי צמח לאחר חורבן בית שני, כשהמוסדות הציבוריים נחלשו. המשנה והגמרא מתארות מקרים שבהם חכמים נידו אנשים על חילול סמכות או על מחלוקות הלכתיות. בתקופת האמוראים והשנים שאחריה התפשט השימוש בנידוי ובחרם.

בימי הגאונים החרם שימש גם כדי לגבות קנסות. החמרו כלפי המוחרם כללה איסורים כמו מניעת קבורה בקבר ישראל ואיסור למול בניו או לסדר להם קידושין. עם זאת, חכמים הדגישו שלא להשתמש בחרם ללא צורך.

לאחר הגאונים נשתמשו בחרם לחיזוק תקנות קהילתיות. רבנו גרשום מהמאה ה־11 הוא אחד הראשונים שהשתמש בו. בזמן מסע הצלב השני הכריזו רבנים, בהם רבנו תם, חרם נגד פנייה לבתי משפט גויים. במאה ה־16 הוציא המהר"ל מפראג תקנה נגד הדחת השם הרע.

בדורות המאוחרים החרמות הוטלו נגד מי שנחשבו מסוכנים לדת או לקהילה, בין השאר על קוראי ספרים שנחשבו כפירתיים. ידועים חרמות על ברוך שפינוזה במאה ה־17 ועל קבוצות דתיות אחרות. נדיבות השימוש בחרם ירדה עם הזמן, וחוקי מדינות אירופה אסרו אותו בסוף המאה ה־18, כאשר הקהילות איבדו חלק מסמכויותיהן. דוגמה מאוחרת היא חרם בניו יורק ב־1945 נגד מרדכי קפלן.

חרם זה כשמוציאים אדם מהקהילה. נידוי הוא דומה, אבל פחות חזק. המילה "מניין" אומרת שיש עשרה אנשים במקום.

בקהילה משתמשים בחרם רק כעונש אחרון. אם מישהו עשה עבירה בכוונה, בית דין יכול להרחיקו מהציבור. אם לא השיב עטרה ליושנה, לעיתים מטילים עליו חרם.

יש שני סוגים: חרם שיש רק אחרי שעשו מעשה, וחרם שמכריזים עליו מראש לכל מי שיעשה מעשה מסוים. החרם מראש נקרא "חרמי ציבור".

בתנ"ך החרם גם היה דרך להקדיש חיות או חיטה לאל ולכהנים. בסיפור עכן נאמר שהיו חוקים כאלה לגבי שלל. לפעמים הכוונה בחרם הייתה להוציא קבוצות מן הארץ בזמן מלחמה.

לאחר חורבן בית שני השתמשו בנידוי כדי לשמור על הסדר. חכמים נידו אנשים שנחלקו על ההלכה. אחר כך, בימי הגאונים, נעשה שימוש בחרם גם כדי לגרום לתשלום קנסות.

בימי הביניים השתמשו בחרם כדי לשמור על כללי הקהילה. רבנו גרשום ורבנו תם היו בין מי שהשתמשו בו. בהיסטוריה הוטלו חרמות על אנשים כמו ברוך שפינוזה. בסוף המאה ה־18 רוב המדינות באירופה אסרו על כך, והקהילות הפסיקו להשתמש בו רבה.