טופי או טופינמבה היא אחת מקבוצות השבטים הילידיות המרכזיות בברזיל. בתקופות שיא הם כללו עד כ-250 שבטים. כל שבט כלל כמה כפרים, כאשר בכפרים חיו 400, 800 אנשים בחלוקה למשפחות רחבות ולבתים ארוכים. החברה הייתה בעיקרה פטריליניאלית (שושלות דרך האב), עם חלוקות גיל ומגדר ברורות. הקרקע והמשאבים חולקו לפי נוהגי שארות: הבכירים קיבלו חלקות טובות יותר, אך לכל בני המשפחה היו זכויות וזמני אוכל שותפו בין כולם. שיתוף זה היה כה גדול שהמשאבים נחשבו כמעט כולם קהילתיים.
הטופינמבה חיו מחקלאות, ציד ודיג. הם התמחו בשיטת קויבארה (Coivara), חקלאות שבה כורתים ושורפים עצים להכנת שדה. הגברים כרתו ופתחו שטחים, צדו ודגו, והנשים טיפלו בכל פעולות הגידול, ההשקעה, הקציר והמטבח. סביבה פורייה וחקלאות זו נתנו עודפי מזון. העודפים הפחיתו את הצורך במסחר והגדילו את זמני הפנאי לטקסים ולמלחמות.
במקורות מהמאה ה-16, למשל סיפורו של האנס שטאדן, נטען שקניבליזם היה נפוץ בקרב הטופי. חוקרים מודרניים מטילים ספק בדיווחים אלה וטוענים שהיו בהם הגזמות ואינטרסים אירופיים שניסו להצדיק ניצול אינדיאנים.
על פי השערות, מקור הטופי באזור צפון דרום אמריקה (כיום קולומביה, אקוודור וצפון פרו). לפני הגעת האירופאים נדדו אל אגן נהר הטפז'וס והמשיכו להתיישב לאורך חוף האוקיינוס האטלנטי. המגע הראשון עם הפורטוגזים היה סביב סחיבת עץ הברזיל. בתחילת המאה ה-16 הטופי שיתפו פעולה עם כריתת עצים תמורת כלי ברזל.
בשנת 1530 חל שינוי משמעותי כשפורטוגל העמידה מערכת קולוניאלית חדשה. הנחישות לגדל קנה סוכר עוררה קונפליקטים. הפורטוגזים ניסו לשלוט בבני הטופי בשלוש דרכים מקבילות: לכבדם לעבדות, לנצרם בעזרת המיסיון הישועי ולהטמיעם במבנה הכלכלי החדש. חוקים מלכותיים בסוף המאה ה-16 הגבילו במידה מסוימת עבדות אינדיאנית, אך הלחץ הכלכלי הוביל להסבת התלות לעבדות אפריקאית. באמצע המאה ה-17 כמעט לא נותרו עבדים טופי במושבות.
הישועים הקימו כפרים נוצרים שנקראו אלדיאס (Aldeias), אך המבנה האירופי שם שינה את חיי המשפחה המורחבת והוביל לניתוק תרבותי. רבים ברחו מהאלדיאס, ואחרים העדיפו להימכר לעבדות.
ההתנגדות לפורטוגזים כללה מרידות בין 1540 ל-1580, מרידת בהאיה ב-1567 ותנועת מחתרת בשם הסנטידאדה (Santidade) במאה ה-17. הסנטידאדה ביצעה פעולות חבלה ונחשבה לאיום גדול, עם אלפי חברים עד 1627.
מחלות שהביאו האירופאים, כמו אבעבועות שחורות וחצבת, פגעו קשה בטופי. בשנות ה-60 של המאה ה-16 מחלות אלו גרמו לאלפי מקרי מוות, ובחלק מהאזורים קרס כוח העבודה במושבות. במאות שלאחר מכן הטופי נטמעו, שועבדו או הושמדו כמעט עד הכחדת תרבותם.
כיום נשארים עוד טופי בשמורות ילידיות, או שהם חלק מהאוכלוסיה המעורבת בברזיל. באזור הדרום־מזרח ניכרת נוכחות מורשת טופית, ובאזורים הצפוניים והמערביים הם חלק ניכר מהמעמדות הנמוכים.
טופי (שבט - קבוצה של משפחות) הם שבט ילידי חשוב בברזיל. פעם היו הרבה שבטים טופי, עם כפרים של כמה מאות אנשים.
הם חיו מחקלאות, ציד ודיג. שיטת החקלאות שלהם נקראת קויבארה (חקלאות של כרתת עצים ושריפה). הגברים כרתו את העצים ויצאו לצוד. הנשים זרעו, טיפלו בגידולים וקצרו את האוכל. הם חלקו מזון ומשאבים וגרו במשפחות גדולות.
יש סיפורים ישנים שאמרו שהם עשו מנהגים קשים, אבל חוקרים היום חושבים שמדובר בהגזמות של האירופים.
הטופי נדדו מצפון אמריקה והגיעו לחופים של ברזיל. כשהפורטוגזים הגיעו הם רצו עצים ועבדים לעבודה במטעי סוכר. הפורטוגזים ניסו לשלוט בטופי בשלוש דרכים: לקחתם לעבדות, להמירם לנצרות בכפרים נוצרים (אלדיאס), או לשנות את חייהם כך שיעבדו במטעים.
מחלות כמו אבעבועות שחורות והרבה אלימות הורידו את מספר הטופי באופן גדול. חלק מהם נעלמו או נטמעו בחברה הברזילאית. היום נשארים טופי בכמה שמורות, וחלק גדול מהאנשים בברזיל נושא זכר למורשתם.
תגובות גולשים