במאה ה-19 חלו בשטח אירופה שני תהליכים מרכזיים ביהדות: השתלבות בחברה והגירה. רבים מהמזרח והמערב החלו לעבור לערים, לעבוד בתעשייה ובמסחר, ולהשתלב במקצועות חדשים כמו רפואה, משפטים ועסקים. מהפכת 1789 ורעיונות השוויון היוו זרז לאמנציפציה =אמנציפציה=, מתן זכויות אזרחיות ומקצועיות ליהודים בעיקר במערב אירופה. יחד עם זאת, האנטישמיות לא נעלמה, ורבים ניסו להתבולל כדי להתקבל לעמדות חברתיות ומקצועיות. דוגמה בולטת היא בנג'מין דיזראלי, איש ציבור בולט ממוצא יהודי שעסק גם בזכויות היהודים.
המעבר לערים והמהפכות החברתיות קידמו שינוי בהרגלי החיים. אמנציפציה פירושה קבלת זכויות שוות למדינה, שפתחה אפשרויות לתעסוקה וחינוך. יהודים אימצו לעיתים שפה ומנהגי רוב מקומם, והשתלבו במקצועות חופשיים ובאקדמיה. עם זאת, הצבא ודרגות בכירות בו נשארו פחות פתוחים ליהודים, והאנטישמיות המשיכה לפעמים להפריע לקידום.
במערב אירופה תהליכי השוויון התקבלו בקלות יחסית: בצרפת הובא רעיון השוויון בחוקת 1848, והאוכלוסייה היהודית קטנה יחסית. בהולנד ובלגיה קיבלו יהודים שוויון במהירות. באנגליה השינויים נעשו בהדרגה. בגרמניה התקבלה בשנת 1866 החלטה לאסור אפליה דתית; באיטליה קיבלו שוויון חוקי ב-1870 ובשווייץ הוסרו ההגבלות ב-1874.
במזרח אירופה המצב היה שונה: שלטון הצאר והחוקים הגבילו את חיי היהודים. רבים חיו בערים ונאסר עליהם לעסוק בחקלאות, לכן פנו למסחר ולמלאכה, ובהמשך גם לעבודה בתעשייה. משכילי המאה ה-19 קראו להשכלה ולימוד שפת המדינה כדי להשתלב, אך הציפייה שהשתלבות תגרום לסיום השנאה לא התממשה.
תנועת ההשכלה קידמה חינוך, שפה עברית מודרנית וחשיבה ביקורתית. היא פתחה אפשרויות חדשות אך גם יצרה מתחים עם האליטה הרבנית ושאלות על זהות יהודית. תוך כך נוצרו גם זרמים דתיים שונים: שמרנים שדגלו בשמירה על המסורת, וזרמים ליברליים ששינו פולחן והתאימו אותו לעידן המודרני. המחלוקות הללו הגיעו גם ליחס לציונות, חלק התנגדו, וחלק תמך בעלייה לארץ.
גלי הגירה ממזרח אירופה חיפשו שתי מטרות עיקריות: להימלט מרדיפות ולשפר את המצב הכלכלי. הפוגרומים של 1881 הגבירו את היציאה. המהגרים פנו בעיקר למערב אירופה, לארצות הברית ולמדינות אמריקה אחרות. ההגירה הייתה בדרך כלל קבועה: משפחות עברו והצטברו בקהילות חדשות. בין 1881 ל-1914 חצה רבע מן העם את הגבולות והיקף ההגירה היה גבוה מאוד.
היעד המרכזי היה ארצות הברית. כבר מהמאה ה-16 הגיעו לשם יהודים ספרדיים ופורטוגזים. בגלי המאה ה-19 הגיעו מאות אלפי יהודים מכמה מדינות מרכז-אירופה. בין 1881 ל-1914 היגרו לשם כשני מיליון יהודים, רובם ממזרח אירופה. רובם עבדו בתעשייה, במלאכה ובמסחר, ומעטים נכנסו למקצועות החופשיים.
העלייה לארץ ישראל במאה ה-19 הייתה מוגבלת אבל משמעותית. במחצית השנייה של המאה נוצר היישוב היהודי החדש בארץ, והוקמו מוסדות ציוניים. הזרם הציוני המודרני החל להתגבש לקראת סוף המאה, עם העלייה הראשונה.
במאה ה-19 היו שני שינויים חשובים בעם היהודי: אנשים נשלבו בחברה והיגרו למקומות חדשים. רבים עברו לעיר ועבדו בתעשייה ובמסחר.
אמנציפציה היא מתן זכויות שוות ליהודים. זה קרה בעיקר במערב אירופה. בזכות זה יהודים יכלו ללמוד ולעבוד במקצועות חדשים.
בצרפת והולנד קיבלו יהודים זכויות מהר. באנגליה זה קרה לאט. בגרמניה ב-1866, באיטליה ב-1870 ובשווייץ ב-1874 בוטלו הגבלות על יהודים.
מזרח אירופה הייתה קשה יותר ליהודים. היו חוקים שהגבילו אותם. אנשים עבדו במסחר ובמלאכה כי לא הורשו לעסוק בחקלאות.
תנועת ההשכלה עשתה חשיבות לחינוך. היא קראה ללמוד את שפת המדינה ולהתעדכן. בתוך הקהילה היו חילוקי דעות על מסורת ושינויים דתיים.
יהודים ברחו מרדיפות וחיפשו חיים טובים יותר. רבים היגרו למערב אירופה, לארצות הברית ולמדינות נוספות. בין 1881 ל-1914 עזבו הרבה יהודים, כ-25% מהעם.
המהגרים הגיעו בשלושה גלים. בגל השלישי, בין 1881 ל-1914, הגיעו כ-2,000,000 יהודים לארצות הברית. הם עבדו בעיקר במפעלים, במלאכה ובמסחר.
העלייה לארץ הייתה קטנה במאה ה-19. בסוף המאה החלה עלייה ציונית שקידמה הקמת מוסדות בארץ.
תגובות גולשים