יצחק ארטר

יצחק ארטר נולד ב-1791 בכפר קוניושק שבגליציה (אז תחת שלטון אוסטריה, היום בפולין). בתחילה למד בלימוד מסורתי של חמשת חומשי תורה והתלמוד עם פירושים. בגיל צעיר נישא פעמיים; האישה הראשונה מתה, והוא עבר לגור אצל משפחת אשתו השנייה.

בעיירה וילקוטש הכיר משכיל בשם יוסף טארלר. "משכיל" הוא אדם שתומך בלמידה חדשה ומודרנית. טארלר עודד את ארטר לקרוא תנ"ך, את פירוש הרמב"ם, ואת הביאור של משה מנדלסון למקרא. ההשפעה הזו שינתה את השקפתו, וב-1816 עבר ארטר ללבוב (עיר גדולה בגליציה) כדי להתפרנס ולהתקרב לחוגי המשכילים.

בלבוב עבד כמורה פרטי והכיר משכילים כמו יהודה ליב מיזס שהשפיע ותמך בו. בעקבות התנגדות חזקה של מורי קהילה מסורתיים, ובראשם הרב יעקב אורנשטיין, עבר ארטר לברודי. שם לימד והיה מפקח בבית ספר. בברודי פרסם ב-1823 את הסאטירה הראשונה שלו, "מאזני משקל", שהייתה מוצלחת.

ב-1825 יצא ללמוד רפואה בבודפשט. הלימודים נמשכו חמש שנים והוא התפרנס מהוראה פרטית. בסיום קיבל תואר "מגיסטר לכירורגיה" (תואר בכירורגיה שאינו דוקטור), כי חסרה לו השכלה תיכונית פורמלית.

בשנת 1831 פרצה בגליציה מגפת כולרה. בהוראת השלטון נסע ארטר לטפל בחולים וחיבר חוברות רפואה פופולריות. טיפל גם בחברו יהודה ליב מיזס עד שהאחרון נפטר מהמחלה.

אחרי המגפה חזר לברודי והתמקד בטיפול בחולים עניים. בעשירים לא יכול היה לטפל כי לא החזיק בתואר דוקטור. בתקופה זו פרסם את רוב סאטירותיו, ביניהן "חסידות וחכמה" (1836), "סני וסנסני וסמנגלוף" (1838), "תשליך" (1840) ו"גלגול הנפש" (1845).

ב-1848, 1849 השתתף בפעילויות אמנציפציה לשיפור מעמד היהודים בגליציה, על רקע מהפכות אירופה. ב-1850 נסע עם תוּתוּ החולה לקרלסבד. לאחר שובו התחיל לכתוב מאמר על תחיית הלשון העברית וההתחדשות היהודית, אך לא הספיק להשלים אותו; המאמר הושלם בהמשך על ידי יהושע השל שור והודפס בראשון של "החלוץ".

ארטר נפטר ב-20 באפריל 1851. לאחר מותו כונסה ספריית הסאטירות שלו בידי מאיר הלוי לטריס ויצאה לאור בשם "הצופה לבית ישראל" (וינה 1858). במהדורה השנייה נוסף חיבור הלכתי קטן שלו, "קיצור דיני הקרבנות והטומאות", שמראה על השכלתו התורנית. מהדורות מאוחרות הודפסו שוב, כולל מהדורת מוסד ביאליק (1996).


ארטר נודע כסאטיריקן עברי. "סאטירה" היא כתיבה שמציגה בביקורת ובעקיצה ליקויים בחברה. בסאטירותיו הוא הצביע על צביעות, עצלות ושלטון הרבנים והצדיקים החסידיים בחיי היהודים בגליציה. הוא כתב גם על חוויות אישיות.

סגנונו נשען על לשון מקראית, ולעתים שילב מילים מן התלמוד ומהמקומות הקדומים. חוקרי ספרות, ובפרט יוסף קלוזנר, העריכו את יכולתו להשתמש בעברית חיה ורעננה. לפי קלוזנר, ארטר היה הראשון שהצליח לכתוב בעברית שוטפת שנוחה לקריאה, והשפיע על סופרים עבריים שבאו אחריו.

יצירותיו העיקריות הן הסאטירות שפורסמו במהלך שנות ה-1830 וה-1840, ושהראו הן ביקורת חברתית והן חוש הומור וסערת לב כלפי מצב העם. עבודתו שילבה ידע תורני עם מחשבה אירופית מודרנית, ובכך היה דמות מרכזית בתנועת ההשכלה העברית בגליציה.

יצחק ארטר נולד ב-1791 בכפר בגליציה. גליציה אז היתה חלק מאירופה. היום זה באזור פולין ואוקראינה.

כשהיה צעיר למד תורה ותלמוד. אז פגש אדם named יוסף טארלר. טארלר עודד אותו ללמוד ספרים חדשים. ארטר למד תנ"ך ופירושים ישנים וחדשים.

ב-1816 עבר ארטר לעיר לבוב ועבד כמורה. אחר כך עבר לברודי. שם התחיל לפרסם סאטירות. סאטירה היא כתיבה שמצחיקה ומבקרת יחס או מנהג.

בשנות ה-1820 למד רפואה בבודפשט. הוא קיבל תואר בכירורגיה. ב-1831 פרצה מגפת כולרה. כולרה היא מחלה קשה. ארטר טיפה עזר לאנשים וכתב חוברות רפואה פשוטות.

הוא כתב ספרי הומור וביקורת על חיי היהודים בגליציה. בין שמות הספרים שלו: "חסידות וחכמה" ו"תשליך".

ארטר היה חשוב כי כתב בעברית ברורה וחיה. אחרי מותו ב-1851, אספו את כתיבתו ופרסמו אותה בספר בשם "הצופה לבית ישראל".


ארטר כתב סאטירות על רבנים, חסידים ומנהגים ישנים. הוא ביקש לשפר את החיים והחינוך. הוא שילב ידע דתי עם רעיונות חדשים.

הוא השפיע על סופרים עבריים צעירים ונתן לשפה העברית צורה חדשה.