כלאם

כַּלאם (בערבית: كلام) הוא תחום תאולוגי באסלאם. הוא משתמש בנימוקים פילוסופיים־שכליים כדי להצדיק את האמונה המוסלמית ולדחות דעות מנוגדות. המנחה הבסיסית של הכלאם היא שהאמונה נתפסת כהתגלות אלוהית אמתית.

עם התפשטות האסלאם במצרים, עיראק ופרס נחשפו המוסלמים לתרבויות ולשאלות חדשות. תגובה לטענות חיצוניות ופנימיות הובילה להתפתחות כלאם: שימוש בהיגיון כדי לפרש ולבאר עקרונות הדת. חילוקי דעות פוליטיים אחרי מות מוחמד, ובמיוחד המחלוקת על השלטון, חיזקו את הדיון התאולוגי.

שמרנים דתיים, שמכונים אהל אל־חדית', ראו בעסקנות בתאוריה התאולוגית מעשה מסוכן. חלקם, כמו אחמד אבן חנבל, התנגדו לכלאם. לעומת זאת, תומכי הכלאם קראו לתחומם שמות כמו "מדע התווחיד" (תוהיד = אחדות האל).

לא נוצרה חלוקה ברורה כמו במשפט האיסלאמי. עם זאת נולדו אסכולות שונות שהתמקדו בשאלות כמו בחירה חופשית של האדם ואופי תכונות האל. זרמים מרכזיים כוללים את הקדריה (הדגישה בחירה חופשית) ואת הג'בריה (הדגישה כוח האל בקביעת מעשים).

בסוף המאה ה־8 ובמאה ה־9 התגבשה בבצרה ובבגדאד האסכולה המֻעתזילית. המעתזילה הקפידה על היגיון רציונלי, דגלה בצדק האלוהי והעניקה לבני האדם אחריות על מעשיהם. השם "מעתזילה" (מילים בערבית שמשמעותן "פורשים") קשור להתפלגות בין תלמידים בחצר הלימוד.

במאה ה־9, בעת שלטון הח'ליף אל־מאמון, הוטלה חקירת אמונות שנקראה המִחְנה (מבחן/רדיפה). בתי דין דרשו ממלומדים להצהיר שהקוראן "נברא" ולא נצחי. מי שסירב נפגע בעבודתו ולעיתים נענש. לאחר תקופה זו דעכה עמדת המעתזילה בקרב הציבור.

אבו אל־חסן אל־אשערי יצא נגד המעתזילה והציע דוקטרינה חדשה, שעל פיה בני אדם "רוכשים" (כַּסְב) את מעשיהם מאלוהים. האשעריה שילבה בין מסורת וטקסטים לבין שימוש מוגבל בהיגיון, והפכה לאסכולה השפיעה בקרב הסונים.

אל־מאתורידי נחשב קרוב לאשעריה אך נבדל בשאלות של מהות האמונה ואחריות האדם. המאתורידים מדגישים שאמונה (אימאן) נשארת יציבה, בעוד שיראה דתית (תַקוַא) משתנה.

בצד השיעי הכלאם התפתח בצורה חלקה יותר ותמך ברעיונות כמו צדק אלוהי, אמונה במנהיגות (אימאמה) וחסינות האימאמים (עصמה). שיעים אימצו גם עקרונות רציונליים, ובכך הפכו הכלאם השיעי לחלק מרכזי מהאמונה שלהם.

הכלאם דעך בגלל כמה סיבות: חוסר יכולת להפוך לתחום עצמאי ברור, קונפליקט עם שמרנים דתיים, ועליית המיסטיקה (צופיות) שנמנעה מהניתוח הרציונלי. גם הפיצול בין רעיונות פילוסופיים לדתיים החליש את התחום.

למרות דעיכתו, רעיונות מהכלאם השפיעו על אסכולות משפטיות והותירו חותם על מופעים תיאורטיים באסלאם. בחלקים מהשיעה ובתקופות מודרניות חודשה הכחשת העניין בצדק האלוהי.

בבצרה פיתחה קבוצת מֻעתזילים רעיון אטומי: העולם מורכב מ"ג'וואהר" (חומר) של נקודות קטנות (אטומים), שאלוהים משנה להן תכונות דרך "תאונות" (שינויים מקריים). רעיון זה עסק ביחס בין חומר, תכונות ופעולת האל.

הכלאם השפיע על הוגים יהודים שחיו בסביבה המוסלמית. דמויות כגון רבי סעדיה גאון והרמב"ם (מושפע ממקורות רציונליים) דנו במושגים שהעלו המֻתַכַּלִמוּן, ולעתים אימצו או דחו טיעוניהם.

כלאם (בערבית: كلام) הוא ויכוח דתי על אלוהים. אנשי הכלאם השתמשו בהיגיון כדי להסביר אמונה.

כשמוסלמים פגשו תרבויות אחרות, נולדו שאלות על דת. זה הוביל לשיחות ולחיפושים אחרי תשובות שנקראו כלאם.

חלק מהחכמים אמרו שהדיונים האלה מסוכנים. הם רצו להישאר קרובים למסורת.

בבצרה ובבגדאד קמה אסכולה בשם מעתזילה. הם האמינו שהאל צודק מאוד. הם גם אמרו שבני אדם בוחרים את מעשיהם.

הח'ליף אל־מאמון שאל חכמים מה דעתם על הקוראן. מי שלא אמר את מה שהח'ליף רצה הוטרד. תקופה זו נקראת המִחְנה (מבחן חזק).

לאחר מכן הגיע אבו אל־חסן אל־אשערי. הוא טען שאנשים "רוכשים" את מעשיהם. זה היה רעיון אחר שהשפיע הרבה.

לאחר שנים, הכלאם הפך לפחות פופולרי. קשה היה לשלבו עם המסורת ועם הצופים (מיסטיקה).

רעיונות של הכלאם השפיעו על חכמים אחרים. גם הוגים יהודים כמו הרמב"ם קראו עליהם והשוו.

חלק מהמעתזילים חשבו שהעולם בנוי מנקודות קטנות בשם אטומים. אלוהים משנה להן תכונות, וכך נוצרים דברים שונים.