כשל הכוונה

כשל הכוונה הוא מושג ספרותי שטבעו וימסט וברדסלי ב-1954 במאמר "The Intentional Fallacy".
הטענה המרכזית שלהם היא שכוונת המחבר לא תמיד קובעת את משמעות היצירה. המושג הזה קשור ל"ביקורת החדשה", תנועה שפעלה במחקר הספרותי.
וימסט וברדסלי היו חלוצים של הגישה שנקראת "אנטי-התכוונות". גישה זו דוחה שימוש בכוונת המחבר ובביוגרפיה שלו כדי לפרש טקסט.
כל כותב מניח שקוראים מבינים את השפה ואת ידע-העולם הבסיסי הדרוש. אפילו פנטזיה דורשת רקע משותף כדי להיות מובנת.
עם זאת, קורא ומחבר שונים בחוויותיהם ובדעותיהם. לכן המשמעות שהקורא מוצא היא היסק, שלא תמיד תואם במדויק את כוונת היוצר.
גם למחבר וגם לקורא יש דעות קדומות או נקודות מבט בלתי מודעות. אלה עלולות לצבוע את היצירה או את הפרשנות שלה בדרכים שהשולח או המקבל לא שמים אליהן לב.
למשל, יצירה שנכתבה אחרי מלחמת העולם השנייה יכולה לשקף דעות מקובלות אז, כמו דעות קדומות נגד קבוצות מסוימות. קורא מודרני עשוי לקרוא זאת אחרת ולראות משמעויות שהמחבר לא התכוון אליהן.
תמיכה בולטת ברעיון הזה מגיעה מרולן בארת במאמרו מ-1967 על "מות המחבר". בארת טען שאחרי פרסום היצירה היא מתנתקת מכוונות המחבר ונפוצה לפרשנויות חדשות.
לפי בארת ופוסט-סטרוקטורליסטים כמו ז'אק דרידה, כוונת המחבר אינה ניתנת לגילוי ולעתים גם אינה רלוונטית, כי פרשנויות הטקסט משתנות כל הזמן.

כשל הכוונה הוא רעיון בספרות. וימסט וברדסלי כתבו אותו ב-1954.
הרעיון אומר: מה שהמחבר רצה לומר לא תמיד חשוב כמו מה שהקורא מבין. (
אנטי-התכוונות = מחשבה שאומרת שלא צריך לחפש רק את כוונת המחבר.)
כותב מניח שהקורא יודע את השפה ודברים בסיסיים על העולם. בלי זה הטקסט יהיה קשה להבנה.
אבל אנשים שונים חווים דברים אחרת. לכן קורא יכול להבין משהו אחר ממה שהמחבר חשב.
גם דעות ישנות של תקופות קודמות יכולות לצבוע יצירה. קורא מודרני עשוי לראות זאת אחרת.
רולן בארת כתב ב-1967 על "מות המחבר". הוא אמר שאחרי שהספר יוצא לאור, הקוראים יכולים לפרש אותו בדרכים רבות.
אז לפעמים עדיף להסתכל על הטקסט עצמו, ולא לחפש רק מה המחבר התכוון.