כתב חרטומים

'''כתב חרטומים''' או '''כתב הירוגליפי מצרי''' היה שיטת כתב במצרים העתיקה. את הכתב השתמשו כותבים, כוהנים ואמנים. הוא משלב לוגוגרמות (סימנים שמייצגים מילה שלמה) וסימנים פונטיים (שייצגו צליל או עיצור). טקסטים נמצאו על פפירוסים, קירות קברים, מקדשים וחפצי עץ ומתכת. יש אלפי סימנים, ולעיתים דמויות אנשים, אלים ובעלי חיים.

השם היווני ἱερογλύφος פירושו "חריטה קדושה". המונח הורחב בעת החדשה גם לכתבים מרוחקים אחרים שמבוססים על תמונות. במצרים העתיקה התקיימו גם שני סוגים מקוצרים: הכתב ההיראטי, שהותאם לכתיבת מברשת ופפירוס, והכתב הדמוטי, שנועד לשימוש יומיומי וממשלתי.

הכתובת ההירוגליפית העתיקה המזוהה מתוארכת לכ-3250 לפנה"ס. בתחילה שימשו ההירוגליפים כהערות ליד ציורים. כבר בשלבים המוקדמים נראים בהם אלמנטים פונטיים, סימנים שהצביעו על צלילים דומים במילה. למרות ניסיונות לקשרם לכתב היתדות השומרי, ההשפעות בין המערכות אינן ישירות.

הכתב נוצר כדי לציין מאורעות מיוחדים, כמו קרב או מסע ציד, ולציין שמות ומקומות. בתקופות הראשונות הוסיפו שמות ותארים ליד דמויות חקוקות. עם הזמן הופיעו גם כתובות שאינן מלוות בציורים, וחומרים כתובים ארוכים הוצבו על פפירוס.

ההירוגליפים צמודים לאמנות המצרית. אותם אמנים שיצרו את התמונות גם חרטו את הכתב. מאז השושלת השלישית נטבע קנון חזותי לשפה הכתובה. לעתים הכתב שמר על צורות ישנות שחדלו להיות מקובלות באמנות היומיומית.

ההירוגליפים נכתבו ונחרתו על אבן, עץ, מתכת, ארונות קבורה וכלי חרס. השתמשו בהם לטקסטים היסטוריים, משפטיים, מדעיים ושירים, וכן לטקסטים דתיים.

במיתוסים העתיקים מיוחסת המצאת הכתב לאל תחות (אל הכתב). בתקופות מאוחרות כינו את ההירוגליפים "כתב מילת האלהים", אם כי המיתוס עצמו לא הכתיב את התפתחות הכתב.

רק מעטים ידעו לקרוא את ההירוגליפים: פקידים, רופאים, כוהנים ואמנים. תחת השלטון היווני־רומי ידע הקריאה פחת והוא נשמר בעיקר במקדשים.

עם כניסת הנצרות כיכבו הכתב היווני והקופטית. הנוצרים השתמשו ביוונית להעתיק מצרית, והוסיפו אותיות עבור צלילים מיוחדים. כך נוצרה הכתב הקופטית, והידע בהירוגליפים נעלם בהדרגה. הכתובת האחרונה הידועה מתוארכת ל-24 באוגוסט 394 לספירה.

לכתב שני עקרונות עיקריים: אידאוגרמות (ציור שמייצג חפץ או רעיון) ופונוגרמות (סמלים שמייצגים צליל). הכתב בדרך כלל לא ציין תנועות, ולכן מלים עם אותם עיצורים יכולות להיכתב באותו האופן. כדי להבהיר משמעות השתמשו בסימנים נוספים.

המצרים השתמשו בהשלמות פונטיות: הוספת סימן שנותן צליל כדי לעזור בקריאה. בנוסף היו סימנים ממיינים (determinatives), ציורים קטנים שאינם מקריאים צליל, אלא מראים לאיזו קטגוריה שייכת המילה. כך ניתן היה להבחין בין מילים שכתובות דומות.

ההירוגליפים מתחלקים לקבוצות לפי מספר העיצורים שהן מייצגות: תו ליחידת עיצור, לתא זוגי או לשלוש־עיצורים, ועוד סימני סיוע שאינם פונטיים.

בתקופה הקלאסית היו כ-700 סימנים, מהם כ-24 סימני עיצור יחידים. בתקופות מאוחרות המספר גדל משמעותית.

הכתב נכתב בעיקר מימין לשמאל, אבל לפעמים גם משמאל לימין. הכיוון ברור כי הדמויות פונות להתחלת השורה. שמות מלכים הוקפו בכרטוש (טבעת מעוצבת) שנועדה להגן על השם.

הלימוד התבסס על שינון צורות המילים, לא על פירוקן. טעויות תלמידים בבתי הספר מאפשרות לחוקרים ללמוד על שינויים בהגייה במהלך ההיסטוריה.

בכמה תקופות נכתבו טקסטים "מוצפנים" עם סימנים מוזרים ומקוריים. הם נועדו להקשות על הקורא ולבדוק את יכולתו. כתובות אלו מראות שיש אחוזים מצומצמים של אנשים שהכירו היטב את העקרונות.

באמצע האלף הראשון לפנה"ס חודשה ההתעניינות בכתב. נוספו סימנים חדשים על פי הכללים הקלסיים, אך המטרה הייתה להקל על הקריאה ולא להסתיר.

השלבים היו: המצאת הסימנים הבסיסיים; הרחבת המערך עבור קריאות טובה יותר והוספת סימנים קובעים; ולבסוף גידול נרחב במספר הסימנים עד לכמה אלפים. עם ניצחון הנצרות ידע הכתב נעלם.

לאמנות ההירוגליפית השתמשו בפטישים ואזמלים לחקיקת אבן, ובמברשות וקני סוף לכתיבה על פפירוס. הקנים נשברו ונלעסו כדי ליצור קצה מברשי. במאה ה-3 לפנה"ס נהגו בקולמוס יווני מפוצל.

הכתב ההיראטי הוא צורה מקוצרת של ההירוגליפים, ונקרא כך מהמילה היוונית "היראטיקוס" (שקשורה לכוהנים). הכתב הדמוטי נוצר מאוחר יותר לשימוש הממשל וליום־יום. שניהם מקיימים קשר ברור להירוגליפים, אך נועדו לכתיבה מהירה ופרקטית.

היוונים לא הבינו את שיטת הכתב. רק עם גילוי אבן רוזטה ב-1799 החל הפענוח המודרני. תומאס יאנג הראה שקיימים סימנים אלפבתיים. ב-1822 ז'אן-פרנסואה שמפוליון השתמש בקופטית והבין את הערך הפונטי של ההירוגליפים. כך נפתחה הדרך להבנת השפה והתרבות המצרית העתיקה.

'''כתב חרטומים''' או '''הירוגליפים''' הוא כתב תמונתי של מצרים העתיקה. זהו כתב שבו חלק מהסמלים הם תמונות שמייצגות מילה שלמה, וחלקם מייצגים צליל.

הסימנים נכתבו על קירות מקדשים, על ארונות קבורה ועל פפירוס (נייר עשוי צמח). יש סימנים של אנשים, אלים וחיות. לפעמים הכותבים השתמשו בסימנים קצרים לשם כתיבה מהירה.

ההירוגליפים ישנים מאוד. כתובת עתיקה מתוארכת לכ-3250 לפנה"ס. בתחילה היו תמונות שמסבירות ציורים. אחר כך הוסיפו סימנים שמייצגים צלילים.

המצרים המציאו את הכתב כדי לתאר מאורעות חשובים. שרטוט וכתובת יחד אמרו מי־ואיפה. בהמשך כתבו גם על פפירוס טקסטים ארוכים.

האמנים שחרטו ציורים גם חרטו את ההירוגליפים. הכתב והאמנות השפיעו זה על זה.

שרטוטים מופיעים על אבן, עץ, מתכת וכלים. כתבו טקסטים דתיים, שירי שבח, מסמכים ומאמרים מדעיים.

העמים הקשורים במצרים אמרו שהכתב הומצא על ידי אל בשם תחות. מאוחר יותר כינו את ההירוגליפים בשם "מלת האלהים".

רק מעטים ידעו לקרוא: כוהנים, פקידים ואמנים. בזמן היוונים והרומאים ידע זה פחת.

כאשר מצרים הפכה לנוצרית, השתמשו ביוונית ובקופטית (שפה מצרית בכתב יווני). כך הכתב ההירוגליפי הפסיק לשמש.

יש סימנים "לוגוגרמיים" (תמונה = מילה) וסמלים פונטיים (צליל). הכתב בדרך כלל לא כתב תנועות. לכן מילים הדומות בצורתן הפכו דומות בכתיבה.

המצרים הוסיפו סימנים עזר שנקראים "השלמות פונטיות" כדי להבהיר איך לקרוא. גם הוסיפו "סימני מיון", ציור קטן שמראה את נושא המילה. זה עזר להבחין בין מילים דומות.

בזמן הקלאסי היו כ-700 סימנים. הכתב נכתב בדרך כלל מימין לשמאל. סימנים פונים אל תחילת השורה. שמות מלכים הוקפו בטבעת מיוחדת שנקראת כרטוש.

התלמידים למדו על־פי שינון. האמנים כתבו על אבן בעזרת פטישים ואזמלים. לכתיבה על פפירוס השתמשו במברשות או קני סוף.

היראטי הוא כתב מהיר יותר שמתאים לפפירוס. דמוטי הוא כתב ציבורי וממשלתי. שניהם מקורם בהירוגליפים.

בשנת 1799 נמצאה אבן רוזטה. עליה אותו טקסט ביוונית, בדמוטי ובהירוגליפית. בזכותה, ובסיוע שפה קופטית, הבין שמפוליון ב-1822 איך לקרוא את ההירוגליפים. זה פתח את הדרך ללמוד על מצרים העתיקה.