לוחמת חלל

תחום לוחמת החלל כולל שלושה ממדים של פעילות צבאית: לוחמת חלל-חלל, לוחמת חלל-קרקע ולוחמת קרקע-חלל. בתחילת דרכה התחום הושפע מהעימות הבין-גושי. ב-1967 נחתמה אמנת החלל החיצון שהגבילה הצבת כלי נשק גרעיניים במסלול. בעקבות זאת אין כיום כלי נשק גרעיניים ידועים בחלל, אך פותחו במהירות אמצעים לחימה שאינם מונחים למסלול.

החלל הקרוב מאפשר הצבה של מערכי סיוע לצבאות על פני כדור הארץ. לוויינים מאפשרים הנחיה מדויקת לנשק, מודיעין באמצעות צילום והאזנה, שליטה וקשר גלובליים, ושירותי מזג אוויר ותקשורת שמועילים לכלכלה. מעבדות ובדיקות בתנאי חלל מאפשרות פיתוחים שקשה לבצע על הקרקע.

ב-1963 קיבלה האו"ם החלטה נגד הצבת כלי נשק להשמדה המונית בחלל. ב-1967 נחתמה אמנת החלל החיצון שאוסרת הצבת נשק גרעיני במסלול קבוע. בשנות ה-60 וה-70 נערכו ניסויים בטילי קרקע-חלל ונשקים משוגרים ממטוסים. ברית המועצות ניסתה בשנות ה-70 וה-80 לוויין חתרני בשם "ISO" שפגע בחלק מהמטרות. בארצות הברית יזמה בשנות ה-80 את מי שהייתה ידועה כ"יוזמת ההגנה האסטרטגית", ועם סוף התקופה החלו הצבאות להישען יותר על מערכות חלל.

נשק נגד לוויינים (ASAT, נשק נגד לוויינים) נועד לנטרל או להגביל לווייני אויב. אפשר לתקוף כלי חלל ישירות מהארץ או מהחלל, לתקוף את הממשק בין הלוויין והקרקע (מידע נכנס או יוצא), או לפגוע במערך הקרקעי התומך. טילים קרקע-חלל וטילים משוגרים ממטוסים מתאימים לפגיעה בלוויינים במסלול נמוך. אמצעי זול יחסית הוא לוויין נשק שמכיל חומר נפץ או לוויין מתמרן בהתנגשות. יש גם לווייני לוחמה אלקטרונית ששוברים ציוד של לוויין אחר בשידור.

שימוש בנשק גרעיני מעל פני כדור הארץ יוצר אזור הרס ללויינים ושיבוש אלקטרומגנטי (EMP, גל ששובר אלקטרוניקה). ניתן גם להשפיע על לוויינים נסתרים במסלולים רחוקים באמצעות כוחות כבידה, למשל דרך הירח.

קיימים היום שלושה מערכי איכון גלובלי (GPS, מערכת לקביעת מיקום) מרכזיים של ארה"ב, רוסיה והאיחוד האירופי. מערכים אלה מאפשרים נשק מונחה מדויק, תקשורת, מזג אוויר, התרעה מפני שיגורים ומודיעין צילום והאזנה.

לוויינים מתפוצצים: חמושים בחומר נפץ ומתפוצצים בקרבת המטרה. מוקש חלל: לוויין שמותקן במסלול ומתפוצץ אוטומטית כשהאויב עובר לידו. לווייני תקיפה: פלטפורמות שמשגרות כלי נשק אחרים, לדוגמה טילים קינטיים קטנים.

לוויין חמוש בראש קרב גרעיני יכול להשמיד אזור גדול בחלל וליצור גל EMP. החסרון בבחירה זו הוא פגיעה בלתי מבדלת בלווייני ידידותיים ואויביים גם יחד.

נשק גרעיני בחלל להקפיץ השפעה על הקרקע נשקול בעבר; הסכמי אמנת החלל נועדו למנוע זאת. נבחנה גם האפשרות לשגר חודרנים קינטיים כבדים כנגד מטרות מוקשחות על הקרקע (כמו הרעיון "Rods from God").

ניסויים הראו שניתן להשמיד לוויינים במסלול נמוך מטילי קרקע וטילים המשוגרים ממטוסים. דוגמאות בולטות הן ניסוי של ארה"ב ב-1985 וניסויים מאוחרים יותר שבהם הושמדו לוויינים בידי סין ב-2007 ובמבצע אמריקני ב-2008 באמצעות טיל SM-3 שהצליח ליירט לוויין בגובה נמוך.

על אף ניסיונות שונים, התקנות של כלי נשק בתחנות ואמצעים דומים עוררו חשש לבטיחות הצוות. דוגמה היסטורית היא דיווח על תותח בתחנת סאליוט 3. גם שיבוש אלקטרוני של תחנות קרקעיות של מערכי איכון כבר נעשה מעת לעת.

ארצות הברית משקיעה בפיתוח לייזרים וכלי נשק אלקטרומגנטיים, וכן בתכנון משגרים אלקטרומגנטיים. צפי הוא שטכנולוגיות אלה יתפתחו בעשורים הבאים לכלים מבצעיים.

תחום לוחמת החלל עוסק בקרבות סביב כדור הארץ. יש שלושה סוגים: חלל-חלל, חלל-קרקע וקרקע-חלל. לוויין הוא כלי שמסתובב סביב כדור הארץ.

לוויינים עוזרים לנו לנווט, לתקשר, לראות תמונות ממעוף הציפור ולהבין מזג אוויר. הם גם עוזרים לצבא לדעת מה קורה רחוק.

בשנות ה-60 וה-70 ניסו מדינות לפתח נשק בחלל. ב-1967 נחתמה אמנה שאוסרת להציב נשק גרעיני במסלול.

ASAT (נשק נגד לוויינים) מיועד לפגוע בלוויינים. אפשר לתקוף לוויין מטילים שנורים מהארץ או ממטוסים. יש לוויינים שמתפוצצים, לוויינים שמתנגשים בתמרון, ולווייני שיבוש שמשבשים שידורים.

GPS (מערכת שמראה איפה נמצאים) עוזרת לכוון נשק ולנווט. יש מערכות GPS של ארה"ב, רוסיה והאיחוד האירופי.

כיום מפתחים לייזרים וכלי נשק אלקטרומגנטיים שעשויים לעבוד בעתיד. החוק הבינלאומי מנסה למנוע נשק מסוכן בחלל.