מאי 1968 הוא השם לתקופה של תסיסה חברתית גדולה בצרפת שהחלה במאי 1968 ונמשכה כארבעה עד שבעה שבועות. היא כללה הפגנות המוניות, שביתות כלליות (עצירות עבודה רחבות) וכיבוש אוניברסיטאות ומפעלים בידי סטודנטים ופועלים. בשיא המשבר כמעט כלכלת צרפת נעצרה. בעקבות החשש מפני התהפוכות, נשיא צרפת שארל דה גול פיזר את האספה הלאומית והזמין בחירות חדשות ב־23 ביוני; בסופו של דבר מפלגתו ניצחה ברוב גדול.
אחד המובילים הבולטים היה דניאל כהן-בנדיט, שנודע בכינוי "דני האדום". ראשית המחאה צמחה במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת נאנטר, שם היו סטודנטים ומרצים שהושפעו מרעיונות שמאליים. התנועה התרחבה מהר וכוללת אחר כך מיליוני אנשים שלא היו שייכים לגרעין המארגן.
הסיבות המרכזיות היו גידול מהיר במספר הסטודנטים בעקבות חוק רשמי שאיפשר לכל בעלי תעודת בגרות להירשם לאוניברסיטה. המתקנים נבנו בחיפזון, נוצרה צפיפות ובעיות מגורים ולימודים, במיוחד בנאנטר. נהלוּת מרכזית מפריז לא אפשרה שינוי מקומי. תקנות שמרניות לגבי מגורים משותפים בין בחורים ובחורות זיעזעו את הסטודנטים ויצרו מתחים חברתיים שהשתלבו עם דרישות רחבות יותר לשינוי.
אקסטרים של המתח התרחש כבר ב־1965, 1967, כולל מה שנקרא "מרד חדרי השינה" ופעילויות מחאה כנגד נוכחות המשטרה בקמפוסים. סטודנטים מסוימים דרשו לא רק שינויים אקדמיים אלא שינוי עמוק יותר במבנה החברתי והפוליטי.
ב־18 במרץ קבוצת סטודנטים ביצעה פעולות אלימות נגד חלונות של בנקים אמריקאים ושני חברת תעופה. המשטרה עצרה כמה פעילים, וב־22 במרץ התקבצו סטודנטים בנאנטר והקימו ארגון מחאה שכונה "תנועת ה-22 במרץ".
הגל המרכזי החל בתחילת מאי, כאשר מנהיגי סטודנטים הועמדו לדין משמעתי והמפגינים מהסורבון הצטרפו. המשטרה דיכאה הפגנות באלימות, והעימותים גרמו להחרפה. איגוד המרצים הכריז על שביתה. ב־6 במאי התקבצו כ־60,000 אנשים ברובע הלטיני בפריז, והעימותים עם המשטרה הובילו להקמת בריקדות ולתמיכה מקומית.
המהומות והתפשטות השביתה הביאו לחשש מפני קריסת השלטון. דה גול אף נסע זמנית לגרמניה ב־29 במאי. בסופו של דבר העובדים חזרו למעגל העבודה, לאחר עידוד של הקונפדרציה הכללית של העבודה (CGT) והמפלגה הקומוניסטית (PCF). הבחירות ביוני חיזקו את כוחו של דה גול.
כתובות קיר וסיסמאות היו חלק מרכזי מזהות מאי 1968. הכתובות שיקפו השפעות אנרכיסטיות וסיטואציוניסטיות (זרם רעיוני שבחן את החיים היומיומיים) והיו מקוריות וחריפות בלשון.
אירועי מאי 1968 השפיעו על אמנות המחאה: שירים, פוסטרים, גרפיטי וסיסמאות הפכו לחלק מהתרבות סביב המהפכה.
מאי 1968 היה גל גדול של מחאות בצרפת. זה התחיל במאי ונמשך כמה שבועות.
סטודנטים, עובדים ואנשים אחרים יצאו להפגין יחד. הם הפסקו לעבוד ושבו (שביתה = עצירה של עבודה) ותפסו חלקים באוניברסיטאות ובמפעלים. הכלכלה כמעט נעצרה.
המחאה התחילה באוניברסיטת נאנטר, שם היו בעיות של צפיפות ומגורים רעים. חוקים נוקשים לגבי מגורי בנים ובנות גרמו לכעס. קבוצת סטודנטים בשם "תנועת ה-22 במרץ" נולדה אחרי מעצרים במרץ.
במאי היו הפגנות גדולות בפריז. הרבה סטודנטים ומורים הצטרפו. ברובע הלטיני התאספו אלפי אנשים. היו עימותים עם המשטרה, והדבר גרם לתמיכה ציבורית במחאות.
הנשיא שארל דה גול פיזר את הפרלמנט והזמין בחירות חדשות. בסוף רוב האנשים חזרו לעבוד, והבחירות חיזקו את דה גול.
כתובות על הקירות וסיסמאות היו חלק חשוב מהמחאה. הן הראו רעיונות אנטי־ממסדיים ויצירתיות.
תגובות גולשים