מאתיים ימי חרדה

"מאתיים ימי חרדה" הוא כינוי לתקופה בין אביב 1942 ל-3 בנובמבר 1942.
באותה תקופה קורפוס אפריקה, יחידת הצבא הגרמנית בפיקוד ארווין רומל, התקדם מזרחה לעבר תעלת סואץ.
הדאגה הייתה שהדרך לארץ ישראל תיפתח אם תיפול תעלת סואץ.
בריחת הבריטים ונסיגתם נראתה אפשרות ממשית עד לניצחון בקרב אל־עלמיין בנובמבר 1942.

ב־1940, 1941 שלט משטר וישי בסוריה ולבנון, מה שאפשר לגרמנים לאיים מהצפון.
הבריטים בנו קווי הגנה בגליל ובשומרון והכינו תוכניות נגד כיבוש מצפון.
ארגון ההגנה (הארגון הצבאי של היישוב) פיתח תוכנית עיכוב שנקראה PS, שהתבססה על השטח ההררי.
הבריטים אימנו וסיפקו ציוד, והוקמה רשת מודיעין בראשות משה דיין.
בהמשך הבריטים הציעו את "תוכנית המבצר האחרון", קווים מוגנים בכרמל, בגלבוע ובהרי השומרון.
גם תוכניות נסיגה בריטיות הופעלו, כולל רעיון של נסיגה מזרחה לעיראק והודו.

באביב 1942 התקדמות רומל בצפון אפריקה הגבירה את החרדה ביישוב היהודי.
היו ידיעות על השמדת יהודים באירופה, והחשש היה שהגרמנים יכבשו את הארץ ויפגעו ביהודים.
מחקרים מאוחרים מצביעים על הקמת יחידה גרמנית מיוחדת (איינזצגרופה) שתוכננה לפעול באזור.
התקוות נבנו גם על תמיכת הבריטים; חלק מהערבים תמכו בגרמנים, אך כ־6,000 ערבים גויסו לצבא הבריטי.

התגובה נחלקה לשלושה קווים: כניעה ודיפלומטיה, הסתתרות ופינוי, ועמדה אקטיבית של הגנה ולחימה.

היו טענות כי צריך לנסות להסדרים עם הכובש ולהגן על האוכלוסייה בדרכים דיפלומטיות.
ניסיונות כאלו זכו לביקורת ונדחו על ידי רוב המוסדות.

ניסו למצוא מקומות מסתור לילדים, במיוחד במנזרים ובהוספיסים.
גם ידידים ערביים הציעו לעיתים להסתיר ילדים.

מיעוט עדויות מדגיש ניסיונות להשגת רעל לטובת מניעת נפילה ביד האויב.
هذا סוג של מסקנות אישיות ומטרידות, אך היו כאלה שחשבו על אפשרות זו בעת חרום.

דעות לגבי פינוי סיכסכו: האם להציל חלק מהאוכלוסייה או להישאר ולהילחם?
תוכניות פינוי לילדים ולנשים נדונו, אך רבות מהן בוטלו או נקבעו באופן חלקי.
חלק מהאנשים עזבו בעזרת דרכונים זרים.

היו שהעדיפו להילחם עד הסוף במרחבים מבוצרים.
דדוּת העמדה הזו נולדו תוכניות כמו "תוכנית חיפה" ו"מצדה על הכרמל".
הרעיון היה לרכז את האוכלוסייה במובלעת במוצבי חיפה והגליל.
תוכנית זו נועדה לעכב פלישה באמצעות לוחמת גרילה וניצול השטח ההררי.
הפלמ"ח (פלוגות מחץ) הוכנו לפעולה בשיתוף הבריטים.
האצ"ל תכנן מהלך סמלתי בירושלים כנקודת התנגדות אחרונה.

לאחר שנים נמצאו בונקרים וביצורים בכרמל שנבנו ב־1942.
ב־2010 התגלה סליק נשק בבית הכנסת החורבה בעיר העתיקה.
ב־2012 התפרסם סיפור על בני משפחת גוטשלאק שלקחו חלק בעבודות הביצורים בכרמל.
כיום שרידים אלה מהווים עדות להתכנונים ולחששות של התקופה.

התקופה הסתיימה בניצחון הבריטים באל־עלמיין ב־3 בנובמבר 1942.
הניצחון הזה נעץ את סבירות הפלישה הרומלית וסיים את החרדה הגדולה.

"מאתיים ימי חרדה" מתארים את האביב והקיץ של 1942.
המפקד הגרמני רומל התקדם באפריקה לכיוון תעלת סואץ.
היה פחד שהוא יגיע גם לארץ ישראל.
הבריטים הצליחו לעצור את ההתקדמות בניצחון אל־עלמיין.

בשנים הקודמות משטר וישי שלט בסוריה ולבנון.
זה יצר חשש מפלישה מצפון.
הבריטים והיהודים בנו קווי הגנה בגליל והכינו תוכניות הגנה.

ב־1942 רומל התקרב מצפון אפריקה.
אנשי היישוב חששו מאוד על חייהם ועל היישוב.
היו גם דוחות על יחידה גרמנית שתוכננה לפגוע ביהודים בארץ.

היה ויכוח גדול מה לעשות: להילחם, להסתתר או להימלט.

חלק חשבו לנסות להגיע להסכמות עם הכובש.
אבל הרוב לא קיבל רעיון זה.

חיפשו מקומות מסתור לילדים, למשל במנזרים.
במקרים מסוימים ערבים עזרו והסתירו ילדים.

כמה אנשים חשבו על רעיונות קיצוניים מאוד במקרה של נפילה.
זהו נושא קשה ורוב הדיונים היו על איך להציל אנשים.

נבדקה אפשרות לפנות חלק מהאוכלוסייה למקום בטוח.
בסופו של דבר רק חלק קטן פונה או עזב עם דרכונים.

היו שהעדיפו להילחם עד הסוף ולא לברוח.
התכנון "מצדה על הכרמל" ראה בחיפה והגליל מקום הגנה אחרון.
הפלמ"ח היה גוף לוחם יהודי שהכין את עצמו לכך.

נמצאו בונקרים וביצורים בכרמל שנבנו אז.
ב־2010 התגלה סליק נשק בבית הכנסת החורבה.
הסיפורים והשרידים מזכירים את הימים המפחידים ההם.

בסוף, בנובמבר 1942, הבריטים גברו בקרב אל־עלמיין.
כך האיום הגדול ירד והחרדה פסקה.