"מודה אני" היא תפילת בוקר קצרה ביהדות. היא נאמרת מיד עם ההשכמה כדי להודות לאל על חזרת הנשמה אחרי השינה. התפילה מקובלת ברוב הקהילות, אך אינה מופיעה בתלמוד ובשולחן ערוך. היא מופיעה לראשונה בספר "סדר היום" של המקובל רבי משה בן מכיר. יש הסבורים שהיא הוצבה במקום ברכת "אלוהי נשמה" שהייתה נאמרת לפני נטילת ידיים. נטילת ידיים = הכביסה המיוחד של הידיים לפני תפילה.
בתלמוד הירושלמי יש נוסח קרוב שמוזכר כחלק משלוש תפילות יומיות. סוף התפילה מכיל את הביטוי "רבה אמונתך", שמקורו בפסוק במגילת איכה, ויש כאן שיבוש בפיסוק שאיחד מילים בצורה שונה.
התפילה קשורה לרעיון שהנשמה נפרדת מהגוף בשינה, וה' מחזיר אותה בבוקר ברחמיו. הפסוק "בידך אפקיד רוחי" ולשון הפיוט "בידו אפקיד רוחי" משמשים כהשראה. חז"ל השוו את השינה ל"מיתה קטנה" (אמירה פילוסופית-לימודית), ולכן ההשכמה נתפסת כתחיית חיים קטנה שמצריכה תודה.
סיום הביטוי "רבה אמונתך" מוסבר בשלושה אופנים: 1) זה סימן לאמונה בהחייאת המתים בעתיד. 2) זה מדגיש שה' מחזיר את הפיקדון של הנשמה ללא דיחוי וכך מחזק אמונה בו (כך אומר חת"ם סופר). 3) אפשר לפרש שה' נותן אמון בבני אדם שיעשו טוב היום, ולכן מחזיר להם את הנשמה.
במסורת המסורתית המילים מופיעות בלשון זכר: "מודה אני". בסידורים מודרניים יש גם גירסה לנשים בלשון נקבה: "מודה אני"/"מודה אני" (הכתוב משתנה לצורך נשים).
"מודה אני" היא תפילת בוקר קצרה. אומרים אותה כשקמים כדי להודות על חזרת הנשמה אחרי השינה. נשמה = החלק שבאדם שעושה אותו חי. התפילה נפוצה בהרבה קהילות.
התפילה נרשמה לראשונה בספר "סדר היום" של רבי משה בן מכיר. היא לא נמצאת בתלמוד ובשולחן ערוך. יש נוסח דומה בתלמוד הירושלמי.
הרעיון הוא שאחרי השינה הנשמה חוזרת בגוף. יש פסוק שאומר "בידך אפקיד רוחי". חז"ל אמרו ששינה דומה קצת למיתה. לכן חזרה של הנשמה בבוקר היא כמו התעוררות קטנה, ומברכים ומודים על זה.
בסוף התפילה יש את המילים "רבה אמונתך". מפרשים את זה כך: זה מראה שה' נאמן ויכול להחיות מתים, או שהוא מחזיר את הנשמות בלי לדחות, או שהוא נותן לנו הזדמנות לעשות טוב היום.
ברוב הספרים כתוב "מודה אני" בלשון זכר. בחלק מהסידורים של היום יש גם גרסה לנשים בלשון נקבה.
תגובות גולשים