מוזיקה קלאסית ישראלית החלה להתפתח בארץ בשנות ה-30 של המאה ה-20. רבים ממייסדי התחום הגיעו מאירופה. חלקם היו מלחינים מנוסים, אחרים היו צעירים או ילדים שהמשיכו לקריירה כמלחינים כאן. הגלים הגדולים של העלייה הביאו אנשי מקצוע רבים, אך גם אתגר תעסוקתי ותרבותי.
בשנות ה-30 עלו ארצה מוזיקאים רבים, במיוחד נמלטים מגרמניה הנאצית. הם מצאו חברה צעירה בלי תשתיות מוזיקליות מסודרות. עם זאת גלי העלייה אפשרו הקמת תזמורות חשובות, כמו התזמורת הארץ-ישראלית שהפכה לימים לפילהרמונית. במהרה נפתחו גם מחלקות רדיו ותזמורות חובבות שהשמיעו יצירות חדשות.
המלחינים איחדו השפעות אירופיות עם מסורות יהודיות ומזרחיות. שימוש ב"טעמי המקרא" (סימנים מוזיקליים ששימשו בקריאה בתנ"ך) שימש השראה ליצירות. גם שירי עדות, נעימות חסידיות ומקורות עממיים שימשו חומר למוזיקה סימפונית וקאמרית.
נכחו השפעות מהמוזיקה הערבית, ובעיקר המקאם (מערכת סולמית מזרחית). מרדכי סתר שילב מקאם ברעיון היצירה שלו ויצר מה שהוא קרא "מאקאמאת". כמו כן הופיע שימוש בהטרופוניה (שיטה שבה כלים מנגנים אותו החומר בו-זמנית עם שינויים קטנים), שהיא דרך אירופית לתעד קישוטים המאפיינים תזמורות ערביות.
מאפיין נוסף היה ניסיון ליצור סגנון "ים-תיכוני": צבעי אור, ים וחול באים לידי ביטוי ברקמות תזמורתיות ובהלכי מלודיה מחוברים לטכניקות מערביות.
קבוצה של מלחינים שעלו באמצע שנות ה-30 נחשבים ל"אבות המייסדים" של המוזיקה הקלאסית בארץ. הם הביאו עימם רבדים של ניסיון מערבי, ושילבו אותם עם מסורות מקומיות. בין הבולטים: פאול בן-חיים, אלכסנדר אוריה בוסקוביץ', מרק לברי, עדן פרטוש ומרדכי סתר. כל אחד מהם תרם להופעתה של שפה מוזיקלית ישראלית ייחודית.
בוסקוביץ' (1907, ...) חי ויצר בארץ מאז 1938. הוא עבר משפה טונאלית אירופית לסגנון שהושפע מהמוזיקה המקומית. ביצירתו ניכרות השפעות מהתנ"ך ומהקבלה, וכן ההשראה מן האור והנוף הארץ-ישראלי. הקנטטה "בת ישראל" משלבת טקסט של ביאליק עם פסוקים תנ"כיים.
בן-חיים (1897, ...) היה מהראשונים שעלו מגרמניה. הוא חיבר רבות בסגנון שהתפתח לכיוון ים-תיכוני והיה עצמאי בסגנונו. כתב יצירות דתיות ותזמורתיות שונות, ובין יצירותיו בולטות כאלה שמשלבות טעמי מקרא ומוטיבים עממיים.
מרק לברי נהג לכתוב מוזיקה תיאטרלית ופסטורלית, והשפעת נופי הארץ ניכרת ביצירותיו. עדן פרטוש, ששילב ידע מאקדמיות אירופאיות עם מקאמים מזרחיים, יצר פנטזיות סימפוניות וביצר קונצרטים לכלים שונים. מרדכי סתר אסף מנגינות יהודיות מזרחיות ועיבד אותן לכתיבה פוליפונית (כתיבה מרובת קולות), מה שהביא להתפתחות סגנון מקהילתי וחברתי בארץ.
הקמת תזמורות, קונסרבטוריונים ואקדמיות (כמו האקדמיה למוזיקה בתל אביב והקונסרבטוריון בירושלים) פיתחה את ההכשרה המקומית. דורות הבאים של מלחינים ומבצעים, ילידי הארץ או מורים שעלו צעירים, בנו על היסודות האלה והמשיכו לחדש. בין הדור השני והשלישי בולטים שמות כמו יצחק סדאי, צבי אבני, בן-ציון אורגד ויחזקאל בראון.
הדור שנולד בשנות ה-20 וה-30 כבר גדל עם תזמורת פילהרמונית ומוסדות למידה. הם חקרו שפות הרמוניות חדשות, שילבו טכניקות אלקטרוניות ופתרו שאלות של זהות מוזיקלית. בגלי העלייה המאוחרים, כמו בשנות ה-90, הוכנסו לישראל מוזיקאים מוכשרים מברית המועצות; זה גרם למתחים מקצועיים ולפתרונות מוסדיים כמו תזמורות עולים ותוכניות השתלמות.
המוזיקה הקלאסית הישראלית היא תערובת של השפעות אירופאיות ויהודיות-מזרחיות. מלחינים הקימו שפה חדשה, לפי נסיבות המקום, הנוף והשפה העברית. מוסדות הלימוד והתזמורות תמכו בהתפתחות הזו, ודורות הבאים המשיכו לחקור ולמזג טכניקות חדשות עם מסורות מקומיות.
מוזיקה קלאסית בישראל התחילה לגדול בשנות ה-30. אז הגיעו ארצה מוזיקאים ממדינות אירופה.
הרבה מהעולים היו מלחינים ונגנים מוכרים. הם לא תמיד מצאו עבודה בקלות. הם הקימו תזמורות וקבוצות נגינה חדשות.
המלחינים שילבו צלילים אירופיים עם צלילים של שירים יהודיים ושירים מהמזרח. הם לקחו רעיונות מהתנ"ך, ממנגינות של עדות שונות וממה ששרים תימנים וספרדים.
יש גם השפעה מהמוזיקה הערבית. יש משהו שנקרא "מקאם" (סולם מוזיקלי מזרחי). זה נותן למוזיקה צליל מיוחד.
פאול בן-חיים ואלכסנדר בוסקוביץ' היו בין הראשונים. מרדכי סתר אסף שירים עתיקים ועיבד אותם למקהלות ולהרכבים. עדן פרטוש ומלחינים אחרים כתבו יצירות שמרגישות "ארצישראליות".
נוסדו בתי ספר למוזיקה ותזמורות. הדור הבא של המוזיקאים למד שם והמשיך לפתח מוזיקה חדשה. גם עלו מוזיקאים אחרים לישראל בעשורים שלאחר מכן והביאו רעיונות חדשים.
המוזיקה הקלאסית בישראל היא שילוב של מסורת וחדשנות. היא מספרת על אנשים שהגיעו ממקומות רחוקים ועל המקום החדש שבו הם חיו.
תגובות גולשים