מוסא כאזם אל-חוסייני נולד בירושלים בתקופה העות'מאנית, בסביבות 1850, 1853. הוא שייך למשפחת חוסייני הבכירה; אביו סלים וכמה מבני משפחתו שימשו בתפקידים עירוניים. הוא למד בבית ספר דתי בירושלים ובהמשך בבית הספר למנהל באיסטנבול, מוסד שהכשיר פקידים ומושלים לאימפריה העות'מאנית.
את הקריירה הציבורית החל במשרד הבריאות בירושלים, שימש קאימקאם (קצין מינהלי ומושל אזור קטן) של יפו לפני גיל 30, ומשם המשיך לתפקידי מושל בצפת ובמחוזות אחרים. ב-1886 מונה לנשיא בית המשפט לעניינים פליליים בירושלים. ערב מלחמת העולם הראשונה פרש מהשירות הממשלתי.
במרץ 1918, לאחר מות אחיו חוסיין, מינה אותו המושל הבריטי רונלד סטורס לראש עיריית ירושלים. בתקופה זו הוביל פעולות ציבוריות נגד הצהרת בלפור ומדיניות הציונות. בנובמבר 1918 הוא הוביל משלחת מסיועי הציבור הערבי שנמסרה למושל סטורס כנגד המדיניות הציונית.
סטורס אסר עליו לעסוק בפוליטיקה כראש עיר, ולכן הוא הוחלף כנשיא האגודה המוסלמית־הנוצרית. אל-חוסייני סירב להכיר בעברית כשפה רשמית בעירייה, דבר שיצר מתחים עם נציגי הקהילה היהודית.
במרץ, אפריל 1920 נשא נאומים ציניים ונוקבים נגד הצהרת בלפור והחלת המנדט הבריטי (מנדט = שליטה זמנית של מדינה על שטח). בנאומיו נכללו אמירות אנטי־יהודיות, ואלה תרמו להיחלשות מעמדו אצל חלק מתושבי העיר. בעקבות נאומיו פוטר על ידי המושל סטורס באפריל 1920, ומונה במקומו ראע'ב נשאשיבי.
לאחר מאורעות 1920 הובילו מפגשים בין ארגונים ערבים להפרדת המאבק הפלסטיני מהשאיפה להשתלבות בסוריה הגדולה. בספטמבר 1920 נבחר אל-חוסייני לנשיא הארגון הפלסטיני. הוא עלה לראש הבמה בקונגרס הערבי־פלסטיני בחיפה בדצמבר 1920 ונבחר לנשיא הוועד הפועל הערבי, תפקיד בו נשא עד מותו.
במהלך שנות ה־20 ניהל משלחות דיפלומטיות למצרים, ללונדון ולז'נבה, וניסה להשפיע על ההחלטות הבריטיות והבינלאומיות לגבי הארץ. הוא פגש אישים כמו וינסטון צ'רצ'יל וניסה להיאבק במדיניות המנדט והצהרת בלפור באמצעות דיונים ופניות רשמיות. המשלחות לרוב נכשלו להשיג שינויים גדולים למדיניות הבריטים.
במהלך שנות ה־20 גם נרשמו פניות לנוכח מצבים בינלאומיים, כמו ויכוחים בוועידת לוזאן ב־1922. לעיתים עבר זמנית לעמדה מתונה ושיתף פעולה עם נציגים ציוניים באמצעות מגעים תיווך. לפי מקורות, קשריו עם סוכני צד ציוני כללו תשלומים שהשפיעו על עמדותיו לתקופות קצרות.
הוא המשיך להוביל משלחות ללונדון ולמקומות אחרים בתקווה לשנות מדיניות. ההישגים הדיפלומטיים היו מוגבלים, אך הוא הצליח לשמר את מעמדו כמנהיג מסורתי וכנשיא מספר ועידות וקונגרסים פלסטיניים.
במהלך שנות ה־30 נוצר עימות על הנהגת הציבור הפלסטיני בינו לבין חג' אמין אל‑חוסייני, שהתגבש סביב סכסוכים על פיקוח על כספים, סמכויות המופתי והטיית תמיכה פוליטית. היו ניסיונות להדיח אותו מתפקידים, אך הוא הצליח לשמור על מקומו בתמיכה של חלק מהיחידים ומשפחת הנשאשיבים המתונה יותר.
המרוץ בין המחנות שיקף שינוי בחברה הפלסטינית: ייצוג ההנהגה המסורתית מול דור צעיר רדיקלי שתמך במופתי.
בשנת 1933 הוביל הפגנת מחאה ביפו נגד מדיניות הממשלה הבריטית. עימותים עם כוחי המשטרה הביאו למתחים ולמות מפגינים, והופצו שמועות על פציעתו, שהכחיש.
לאל‑חוסייני היו חמישה בנים מאשתו הראשונה: סאמי, פואד, ראפיק, עבד־אלקאדר ובן נוסף. לאחר מות אשתו נשא לאישה את אחותה. בנובמבר 1933 חלה ובמרץ 1934 נפטר. נקבר בחלקת קבר בדאר אל־ח'טיב, סמוך לחומות החרם א־שריף.
אל‑חוסייני נחשב למנהיג מתון יחסית. הוא תמך ברעיון מדיני של עצמאות פלסטינית באמצעות מוסדות נבחרים, עם ייצוג יהודי, נוצרי ומוסלמי. הוא דגל בעקרון הגבלת ההגירה היהודית כפי שנעשה בארצות אחרות באותה תקופה. בו בזמן הוא התנגד לשימוש באלימות כתשובה ראשונית וטען שיש להמשיך בדרכי שלום, אם כי בהמשך פנה גם לתעמולה נגד הציונים בעקבות אכזבות מדיפלומטיה מול הבריטים.
הסכסוך המתמשך עם חג' אמין והקיטוב הפוליטי בימי המנדט הציבו אותו כחלק מההיסטוריה של התנועה הלאומית הפלסטינית בשנות ה־20 וה־30.
מוסא כאזם אל-חוסייני נולד בירושלים באמצע המאה ה‑19. משפחתו היתה משפחה חשובה בעיר. הוא למד באיסטנבול בבית ספר שהכין מנהלים לממשל.
ב־1918 מונה לראש עיריית ירושלים אחרי מותו של אחיו. הוא דיבר נגד הצהרת בלפור, שהיא הצהרה של בריטים שתמכה בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ. נאומיו עוררו מחלוקות.
בשנת 1920 פוטר מעבודתו כראש עיר בגלל נאומיו. זה גרם למתחים בין הקבוצות בעיר.
לאחר מכן נבחר להנהיג את התנועה הלאומית הפלסטינית. הוא נסע למדינות אחרות, כמו לונדון ומצרים, כדי לבקש שיתמכו בעמדת הערבים בארץ.
בשנות ה־30 היה עימות בינו לבין מנהיגים אחרים, כמו חג' אמין אל‑חוסייני. הם לא הסכימו על מי יוביל את העם. ב־1933 הוביל מחאה ביפו שבה היו פצועים והרוגים.
לאל‑חוסייני היו חמישה בנים. חלה בסוף 1933 ונפטר במרץ 1934. הוא נקבר ליד חומות המקום הקדוש בעיר.
הוא רצה שפלסטין תהיה עצמאית עם כנסת נבחרת. הוא תמך בשיתוף פעולה בין דתות, אבל התנגד למדיניות הציונית של אנשי העלייה. הוא העדיף דרכים פוליטיות ושם דגש על מאמצים דיפלומטיים.
תגובות גולשים