מוסר הוא היכולת להבחין בין התנהגויות "טובות" ל"רעות". מדובר בחלק טבעי של החשיבה האנושית, אך הוא גם מעוצב על־ידי נורמות חברתיות. אחת מטרות המוסר היא להציע כללים, ערכים ועקרונות להתנהלות אישית וחברתית. אלה משפיעים על היחסים במשפחה, בין חברים, במקומות ציבוריים, בפוליטיקה ועל יחסנו לבעלי חיים.
המקצועות כמו פילוסופיה, פסיכולוגיה ודת עוסקים במוסר. בחברות שונות יש ערכים שמועברים מדור לדור. מי שעובר עליהם עלול להופיע מול סנקציות חברתיות או משפטיות.
חלק מהגישות רואות במוסר תופעה אנושית שיכולה להשתנות (מוסר יחסי). גישות אחרות מדברות על מוסר מוחלט או אוניברסלי. פרויד התייחס להיבטים מיניים ותוקפניים, ודורקהיים ראה מוסר כ"סך הכללים החברתיים". ההתפתחות המוסרית נחקרה על־ידי ז'אן פיאז'ה ולורנס קולברג.
המילה "מוסר" מופיעה בתנ"ך 41 פעמים. היא נובעת מהשורש יס"ר, שממנו גם המילה ייסורים.
אתיקה היא מילה שמקורה ביוונית (ethos) ומשמעותה אופי או הרגל. במובן מודרני אתיקה מתייחסת גם לקודים מקצועיים, כללים שמנחים עובדים במקצוע להגן על כבוד המקצוע והציבור.
דאונטולוגיה (ממילה יוונית שמשמעותה חובה) מדגישה את המעשה עצמו ולא את תוצאותיו. קאנט הציע שכל מעשה צריך להיות חוק כללי שיכול לחול על כולם. אפשר לחשוב על הכלל "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך" כדוגמה.
תועלתנות היא תורה תוצאתנית: מעשה מוסרי הוא זה שמייצר את התועלת הגדולה ביותר לכלל. ג'רמי בנת'ם וג'ון סטיוארט מיל הם מרכזיים בהתפתחות זו.
תחום זה נקרא גם אתיקה. כמעט כל הפילוסופים המרכזיים דנו בשאלות מוסריות.
אפשר לחלק השקפות על מוסר לזרמים שונים, למשל לפי מקורם ולפי ההדגשים שלהם.
ביהדות קיימת הבחנה בין "מוסר המידות" (אופי ומידות טובות) ל"מוסר המצוות" (צווי אלוהים). המקורות כוללים ספרי חכמה בתנ"ך כמו משלי וקהלת, ומשניות כמו פרקי אבות. בתקופה המודרנית התפתחו חיבורים מרכזיים, למשל "חובות הלבבות" ו"מסילת ישרים".
מוצאו של המוסר האסלאמי כולל השפעות שבטיות, אתיות יהודיות וזורואסטריות, וכן פירושי הקוראן. דמויות היסטוריות כמו אבו בכר, עמר ועולה נזכרות בהתפתחות המסורת. הפיצול בין סונה לשיעה השפיע על פרשנות המוסר, ועם הזמן צמחו אסכולות שונות והתייחסויות פלורליסטיות.
הנצרות קיבלה חלק מהבסיס המוסרי מן המסורת היהודית והדגישה ערכים של אהבה, חסד וסליחה. עיקרון מרכזי הוא כלל הזהב: לעשות לאחרים כפי שרוצים שייעשה לכם. הכנסייה שיחקה תפקיד מרכזי בפרשנות המוסר.
בבודהיזם יש חמש מצוות מוסריות בסיסיות: להימנע מהריגה, מהגנבה, מפעילות מינית פסולה, מדיבור שקרי ומשימוש בחומרים משכרים.
יוצרים והוגים מתחו ביקורת על מוסר אבסולוטי וטענו שהוא שימש לשליטה. בפילוסופיה היוונית היה גל של ביקורת שטען שהטוב הוא מה שמועיל לאדם. מאוחר יותר ניטשה דחה את ההנחות הבסיסיות של המוסר המסורתי.
גם בחי אפשר למצוא דפוסי התנהגות שנראים מוסריים, כגון אלטרואיזם ושיתוף פעולה אצל קופים, ציפורים, דולפינים וזאבים.
מוסר הוא היכולת להבחין בין מעשים טובים לרעים. זה עוזר לנו לדעת איך לנהוג בבית, בבית ספר ובחברה.
יש אנשים שחושבים שמוסר משתנה לפי חברה. אחרים חושבים שיש כללים קבועים לכולם.
המילה "מוסר" מופיעה בתנ"ך. היא קשורה לשורש יס"ר.
אתיקה (כללי התנהגות) הם כללים מקצועיים שמנחים אנשים בעבודה.
דאונטולוגיה אומרת שמעשה נכון הוא כזה שעומד בחוק כללי. קאנט היה פילוסוף שחשב כך.
תועלתנות בודקת אם מעשה עוזר להרבה אנשים. אם כן, הוא טוב.
ביהדות יש מצוות וכללים שמגיעים מהתורה. יש ספרים ותורות שמלמדים איך להיות אדם טוב.
באיסלאם המוסר משפיע מהקוראן וממסורת. יש הבדלים בפרשנות בין קבוצות שונות.
בנצרות מדגישים אהבה, חסד וסליחה. כלל חשוב הוא: התייחס לאחרים כפי שתרצה שיתייחסו אליך.
בודדה מלמד חמש כללים פשוטים: לא להרוג, לא לגנוב, לא לעשות מעשים מיניים רעים, לא לשקר, ולא לשתות סמים או אלכוהול.
חכמים שונים מתחו ביקורת על מוסר קשיח. ניטשה היה פילוסוף שהטיל ספק בכללים מסוימים.
גם חיות מראות התנהגויות שאפשר לקרוא להן מוסריות. לדוגמה קופים שחולקים אוכל ודולפינים שעוזרים לפצועים.
תגובות גולשים