מידות שהתורה נדרשת בהן

מידות שהתורה נדרשות בהן הן שיטות פרשניות שחז"ל השתמשו בהן כדי להסיק הלכות שלא נכתבו במפורש. לפי המסורת, כללים אלה נמסרו למשה בסיני, והם עוזרים להבין מתי הפסוק מרמז על דין כללי ומתי הוא דוגמה פרטית.

הכותב רבי אהרן אבן חיים מסביר שהפסוקים כתובים בקצרה כדי לחסוך חזרה. המידות הן כללי חשיבה והסקה הלכתית שנועדו להוציא מן הכתוב את מה שלא נאמר בו במפורש. שמותיהן השתנו בתקופות שונות: "דברים", "מקומות", ואז "מידות".

קיימות רשימות שונות: הלל הזקן תיאר שבע מידות חשובות, רבי ישמעאל הציע י"ג מידות, ורבי אליעזר מיוחסות ל"ל"ב מידות. נראה שהרשימות התפתחו עם הזמן.

הלל פירש שבע שיטות עיקריות: קל וחומר, גזרה שווה, בניין אב (מכתוב אחד ומשני כתובים), כלל ופרט, כיוצא בו במקום, ודבר הלמד מענינו. שיטות אלה מופיעות במקורות כמו התוספתא והספרא.

רבי ישמעאל מפרט י"ג מידות בברייתא שפתוחה בספרא. חלק מן המידות חופפות לרשימות אחרות, וחכמים נחלקו בשיוכן.

קל וחומר פירושו להעביר דין ממקרה "קל" למקרה "חמור". אם דבר אסור במקרה הקל, מובן שגם בחמור האיסור תקף. אבל ההסקה תקפה רק אם החומרות שקולות בכל המישורים הרלוונטיים. יש אף כלל שמגביל עד כמה אפשר להחמיר בהסקה זו.

גזרה שווה היא הסקה בין שני עניינים על סמך מילים זהות או דומות בפסוקים. לא מספיק למצוא דמיון לשוני, המידה מקובלת רק על פי מסורת או סמכות מסוימת, ולא כל אחד רשאי לגזור גזרה שווה בעצמו.

בבניין אב בונים כלל הלכתי על סמך מקרים דומים. אם יש כמה מקרים דומים, יוצרים כלל שיחול על מקרים אחרים שיש להם את "הצד השווה".

במבנה "כלל ואז פרט" הפרטים מצמצמים את הכלל. בהיפוך, "פרט ואז כלל" משמעותו שהכלל מרחיב על הפרטים. יש נוסחי ביניים כמו "כלל ופרט וכלל" ו"פרט וכלל ופרט" שבהם מחפשים את התכונה המשותפת כדי לדעת מה להרחיב ומה לצמצם.

לעתים הפרשנות נבנית מההקשר של הטקסט (מענינו) או מהסיום שלו (מסופו). סמיכות פרשיות חשובה לקביעה אילו מילים מכוונות למה.

כששני כתובים נראים סותרים, נפסוק לפי כתוב שלישי שמכריע ביניהם.

רבי עקיבא שעבד על שיטת "ריבוי ומיעוט" ראה בפרטים עצמם ולא ככיסוי לכלל. כך הוא הוביל גישה שונה במקרים מסוימים.

בעלי פירושים חלוקים האם כל אחד יכול להפעיל מידות אלה לבד או שיש צורך במסורת. רש"י כתב שרק הקל וחומר נדרש בהסבר פרטי, ואילו התוספות אפשרו שימוש עצמאי במידה רבה יותר. היום המידות משמשות בעיקר ללימוד היסטורי ותאורטי של ההלכה.

"מידות שהתורה נדרשת בהן" הן דרכים ללמוד הלכות מהתנ"ך, גם אם הן לא כתובות ברור. לפי המסורת, משה קיבל דרכים אלה בסיני.

הפסוקים קצרים לפעמים. חכמים המציאו כללים כדי להבין מה הכוונה. קוראים לכללים האלה "מידות".

הלל לימד שבע דרכים חשובות, כמו "קל וחומר" ו"גזרה שווה".

זה אומר: אם משהו חייב במקרה קל, הוא חייב גם במקרה חמור. צריך לבדוק שכל ההבדלים לא משנה את ההשוואה.

כשהמילה זהה בשני פסוקים, לומדים משפט אחד משני המקומות. אבל אסור לעשות זאת בלי לדעת שזה נכון מהמסורת.

כשיש כמה מקרים דומים, לוקחים מהם כלל שיחול על מקרים אחרים שדומים להם.

אם כתוב כלל ואז פרטים, הפרטים מצמצמים את הכלל. אם כתוב פרטים ואז כלל, הכלל מרחיב.

לפעמים מבינים פסוק לפי ההקשר של הקטע או לפי המילים בסוף הפסוק.

יש עוד רשימות של מידות, והחוקרים דנים מי כתב מה. היום לומדים את המידות כדי להבין איך חכמים פירשו את התורה.