''מילון הלשון העברית הישנה והחדשה'', המוכר כמילון בן־יהודה, הוא מילון היסטורי מרכזי של העברית.
אליעזר בן־יהודה התחיל את הפרויקט כמקדם החייאת הדיבור העברי בארץ ישראל. הוא האמין שאדמה ושפה אחידה יאחדו את העם היהודי. בתחילה תכנן לאסוף רשימות מילים לפי נושאים, אך במהרה הבין שצריך להגיד ולהגדיר כל מילה בנפרד. חולי השחפת, שהוביל לנופש באלג'יר, חיזק את דיבורו בעברית. ב-1894 נעצר לפרק זמן קצר על ידי השלטון העות'מאני, ובזמן ההרשעה התמקד בכתיבת המילון.
בן־יהודה עיין במקורות רבים: התנ"ך, המשנה, התלמודים, מדרשים, כתובות עתיקות, מטבעות, פיוטים וספרי מדע. הוא השתמש גם בגניזת קהיר ובמילונים ישנים. צבר בביתו כ־חצי מיליון פתקאות עם מובאות, כלומר ציטוטים מהמקורות, שהכין לשימוש במילון.
המילון כלל מילים עבריות וקצת מילים מארמית, יוונית ולטינית שנמצאו נחוצות. בן־יהודה סימן חידושי מילים ותיאר לעיתים שינויים במשמעות של מילים כדי להתאים לתקופה המודרנית. הוא הציע גם אטימולוגיות (הסבר מקור המילה) והשוואות לשפות אחרות, ובחלק זה נשען על המחקר של וילהלם גזניוס. חלק מההסברים האלה נחשבים כיום מיושנים או שגויים.
הערכים נכתבו בסדר אלפביתי רגיל במקום לפי שורשים, כדי להקל על קוראים שלא יודעים את שורש המילה. בכל ערך נכללים ניקוד המילה, סימון מקור המלה, פירושיה, תרגומים לאנגלית, גרמנית וצרפתית, ורובו של הערך מורכב ממובאות מהמקורות.
בן־יהודה עבד בעיקר לבדו. למרות טענות שהמילון צריך צוות מומחים, הוא טען שעבודה עצמית תשמור על אחידות. עבודתו ארכה שנים רבות, אך נתמכה במשך תקופות על ידי הברון רוטשילד.
כרך ראשון הופיע ב-1908 בהוצאת לאגנשייד בברלין. עד מותו של בן־יהודה ב-1922 כבר יצאו חמשה כרכים.
הערך "אביונה" במילון מראה את שיטת העבודה: הגדרה לשונית, תרגומים לשפות זרות, הערות לשוניות והצגת מובאות רבות מהמקורות להמחשה.
בן־יהודה השאיר חומר רב לעריכה. אשתו חמדה ובנו אהוד פעלו לפרסם כרכים שלא הופצו. עוזרו משה בר-נסים המשיך בעבודה; לאחר מכן ערכו וחיברו את הכרכים הפרופסורים משה צבי סגל ונפתלי הרץ טור-סיני. בעזרת ארגונים ותמיכות יצאו כרכים נוספים, ולבסוף הושלם המילון בשנת 1959. הוא כולל 17 כרכים, כולל כרך מבוא. במהלך הפרעות ב-1929 ניצלו חברים טיוטות מהמילון מפגיעה.
המילון היה המקיף והנפוץ ביותר בעברית עד פרסום המילון החדש של אברהם אבן־שושן. הוא תרם רבות למחקר הלקסיקלי והפך לכלי עבודה חשוב לחוקרי מקרא ולשון. בנוסף, המילון מתעד היסטורית את התפתחות העברית במחצית השנייה של המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, במיוחד בזכות מאגר המובאות הגדול שהוא כולל.
''מילון בן־יהודה'' הוא מילון חשוב של העברית.
אליעזר בן־יהודה רצה שאנשים ידברו עברית בכל יום. הוא חשב ששפה אחת תעזור לאנשים להתחבר.
הוא חלה ועשה מסע לאלג'יר. שם דיבר עברית והשתפר. ב-1894 נתקע לשבועיים במעצר, ואז הקדיש זמן לכתיבה.
בן־יהודה קרא הרבה ספרים ישנים. אלו כללו את התנ"ך, המשנה והתלמוד. הוא כתב פתקיות עם ציטוטים מהמקורות. ציטוטים אלה נקראים מובאות. הוא אסף חצי מיליון פתקיות.
הוא גם יצר מילים חדשות. חידוש מילים זה עזר לעברית להתאים לעידן המודרני.
המילון כולל פירושים, הסבר על מקור המילה (אטימולוגיה, מקור המילה), ותרגומים לשפות אחרות.
כרך ראשון יצא ב-1908.
אחרי מותו המשיכו אחרים לעבוד על המילון. בסוף, ב-1959, הושלם המילון. היום יש בו 17 כרכים.
המילון עזר לשמור מילים ישנות ולמצוא מילים חדשות. חוקרי עברית ומקרא עדיין משתמשים בו. הוא מראה איך העברית השתנתה בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20.