מאבקים מלחמתיים פוגעים הן ברמה הציבורית והן ברמה הפרטית. עם זאת קיימת דוקטרינה (רעיון משפטי) עיקרית: המדינה בדרך כלל אינה אחראית לנזקים שנגרמו בשל "פעולה מלחמתית". "פעולה מלחמתית" מוגדרת בחוק הישראלי ככוללת לחימה בטרור, מעשי איבה או התקוממות, וכן פעולות למניעתם, אם נעשו בנסיבות של סיכון לחיים או לגוף.
ברוב מערכות המשפט קיימת אחריות נזיקית למדינה. עם זאת, בחלק מהדינים המדינה נהנית מחסינות (הגנה משפטית) כשמדובר בפעולה מלחמתית. במשפט האנגלי התפתחה דוקטרינה היסטורית שהגבילה תביעות נגד הריבון, ולאחר מכן חוקים כמו Crown Proceedings Act (1947) אפשרו תביעות בכפוף להגבלות. בארצות הברית ה-Federal Tort Claims Act נתן אפשרות לתבוע את הממשלה, אך גם שם יש חריגים למקרים של פעילות מבצעית במלחמה.
בישראל, חוק הנזיקים (1952) אימץ עיקרון חבות המדינה אך דרש הוכחת רשלנות. בסעיף 5 נקבע כי המדינה אינה אחראית על נזקים שנגרמו מ"פעולה מלחמתית" של צה"ל. המשמעות היא כי במישור האזרחי המדינה בדרך כלל פטורה מאחריות לנזקים שנגרמו בפעולות לוחמניות. משקללים בכך גם שיקולים מעשיים וכלכליים: במלחמה קשה ליישם את כללי דיני הנזיקין הרגילים, ומניחים שכל צד ישא בסיכוניו.
ניסוח סעיף 5 בחוק קובע חסינות מוחלטת: "אין המדינה אחראית". זהו חסם בפני תביעות נזיקין אזרחיות, בעוד שהסוגיות בין מדינות יידונו במסגרת המשפט הבינלאומי.
תיקון משנת 2002 הביא להגדרה מפורשת של "פעולה מלחמתית" וחיזק סייגים נוספים. בין השאר הוטלו מגבלות פרוצדורליות על תובעים פלסטינים: תביעה בכתב תוך 60 יום מהמקרה, תקופת התיישנות של שנתיים, והגבלת חלק מהסעיפים שמאפשרים להזיל את נטל ההוכחה על המדינה. הרציונל היה להגריל חופש פעולה לכוחות הביטחון ולהקל על התדיינות במקרים שבהם זיכרונות פרטים קשים לאימות.
תיקון 2005 מנע הגשת תביעה על ידי נתין של מדינת אויב או פעיל בארגון מחבלים. הוחמרו גם כללי החיסיון לאזורים שהוכרזו "אזור עימות". במקביל נקבע כלי מנהלי: ועדה ששר הביטחון יקים תוכל להחליט על מתן פיצויים גם למי שאינו זכאי לתביעה.
בתי המשפט בישראל היססו לפרש מה נכלל ב"פעולה מלחמתית". בפסק-דין "חברת הטרקטורים" קבע בית המשפט העליון כי יש לבחון את טיב הפעולה ולא רק האם הוכרזה מלחמה. שמירת יישובים נתפסה שם כפעולה שגרתית ולא כפעולה לחימתית, ולכן המדינה נדרשה לשאת באחריות. בשורת פסקי דין נוספים, ובראשם פסיקתו של השופט אהרון ברק, הוצעו קריטריונים להבחנה בין לחימה לבין שיטור שגרתי: מטרת הפעולה, משכה, הזהות של הכוח, האיום שעמד בפניו ועוצמת הפעילות.
במקרה של אבו סמארה הוכרע כי המדינה עשויה להיות אחראית אם לא מנעה נזקים שהיא יכלה לצפות ולמנוע. לכן תביעות על כישלון במניעה נבחנות בקפדנות.
ארגון עדאלה ערער על חלק מהסייגים. בית המשפט העליון ביטל את הסעיף שהרחיב עוד יותר את ההגבלות (סעיף 5ג), וקבע שהוא פוגע באופן בלתי מידתי בזכויות יסוד. לעומת זאת, הסעיף האוסר על תביעות של פעילי אויב נותר לעיון.
במקרה Koohi פסק בית המשפט כי החריג של פעילות לחימה לפי ה-FTCA חלה גם כאשר לא הוכרזה מלחמה רשמית. בית המשפט פירש את המושג בהרחבה לכל הפעולות הנדרשות בהקשר עוין. נימוקיו כללו את הצורך לא לאלץ חיילים לפעול מתוך חשש מתביעות ולהכיר כי במלחמה יש קורבנות תמימים רבים. עם זאת נקבעו גבולות: פעולות אימון אזרחיות בדרך כלל לא יזכו לחסינות (מקרה Skeels).
גם שם הוכרה ההכרחיות של חסינות בפעילות מול אויב. יחד עם זאת שופטים הבחינו בין פעילות מבצעית אמיתית לבין פעולות אחרות של הצבא בתקופת מלחמה.
דוח של ארגון "יש דין" מדווח שבין 2004 ל-2008 הוגשו 5,282 תביעות של אזרחים פלסטינים נגד מדינת ישראל. מרביתן עוסקות בפציעות מירי וסיכולים ממוקדים. סכום הפיצויים הכולל על פיצויי גוף בתקופה זו עמד על כ־50,300,000 ש"ח. פיצויי רכוש עמדו על כ־2,440,000 ש"ח.
הביקורת המרכזית טוענת כי החריג התרחב יתר על המידה. נטען שהוא משמש להרחבת חסינות גם בפעולות שיטוריות לא-לחימתיות. גם המחסומים הפרוצדורליים בעילת התביעה הועלו בביקורת כגורמים שמקשים על פגיעה בזכויות אזרחים. למרות הביקורת, בתי המשפט והמחוקק ממשיכים לשמור על חריג נרחב לפעולות מלחמתיות.
מאבקי מלחמה עלולים לגרום לנזקים לאנשים ולרכוש. בחוק יש כלל עיקרי: המדינה לא תשלם פיצויים על נזקים שנגרמו במהלך "פעולה מלחמתית". פעולה מלחמתית היא פעולה של לחימה או פעולה נגד טרור. זו פעולה שנעשתה כשהיה סיכון לחיים או לגוף.
ברוב הארצות יש חוק שאומר כי המדינה יכולה להיות אחראית לנזקים. אבל יש יוצא דופן במלחמה. מחשבה זו באה כי במלחמה חיילים צריכים לפעול בלי לחשוש מדי מתביעות אזרחיות.
בחוק הנזיקים כתוב: "אין המדינה אחראית" על נזקים שנגרמו מפעולה מלחמתית של צבא ההגנה.
בשינוי לחוק ב-2002 הוסיפו הגבלות. תובעים מסוימים צריכים להגיש את התביעה בתוך 60 יום. תקופת התיישנות קצרה היא שנתיים. זה נועד לעזור לצבא להתגונן בתביעות.
בשינוי ב-2005 נאסר על אנשים מסוימים לתבוע. יחד עם זאת שר הביטחון יכול להקים ועדה ולתת פיצוי במקרה מיוחד.
בתי המשפט החליטו מתי פעולה היא מלחמתית ומתי לא. בפסק-דין אחד נקבע ששמירה שגרתית אינה פעולה מלחמתית. בפסק-דין אחר נקבע שהמדינה עשויה להיות אחראית אם לא מנעה נזקים שניתן היה לצפות.
בית המשפט ביטל חלק מההגבלות על התביעות כי הן פגעו בזכויות בצורה קשה.
בארצות הברית הוחלט שמספיק שמדינה משתתפת בעימות חמור. לא חייבת להיות הכרזה רשמית על מלחמה. כך נפסק גם שהירי שנעשה בהגנה יכול להיחשב פעולה מלחמתית. יש גם מקרים שבהם המדינה לא מקבלת חסינות, כמו תאונות אימון.
גם שם קבעו ששופטים יבדקו האם הפעולה הייתה מבצעית מול האויב.
בין 2004 ו-2008 הוגשו 5,282 תביעות של אזרחים פלסטינים נגד המדינה. סכום הפיצויים על נזקי גוף בתקופה זו היה כ-50,300,000 ש"ח.
יש מי שטוען שהחסינות ניתנת יותר מדי פעמים. נטען שהיא פוגעת בזכויות של אנשים שירו להם או שנפגעו.
תגובות גולשים