"מלחמה תוקפנית" במשפט הבינלאומי היא כל מלחמה שמטרתה לא להגן על המדינה, כלומר לא תגובה להגנה עצמית. המושג מקורו בתאוריית המלחמה הצודקת ובמגילת האו"ם (החוק הבין‑לאומי שאחרי מלחמת העולם השנייה). משפטי נירנברג הביאו לכך שנאשמים הואשמו בתכנון orיזום של מלחמות כאלה.
עם זאת, יציאה למתקפה לא תמיד תיחשב כתוקפנות אם קיים "מצב לוחמה" בין המדינות. מצב זה יכול להימשך גם אחרי חתימת הסכמי שביתת נשק, אם הצדדים לא הודיעו על סיום המלחמה ולא הכירו זה בזה. דוגמה מוזכרת היא ישראל: המדינה התקבלה לאו"ם במאי 1949, וביולי 1949 נכנסו להסכמי שביתת נשק עם שכנותיה. השכנות לא הכירו רשמית וסיכומי השביתת נשק לא שינו את מצב הלוחמה, ולכן מתקפה יזומה לא נחשבה בהכרח לתוקפנות לפי המשפט הבינלאומי.
סעיף 39 של מגילת האו"ם נותן למועצת הביטחון של האו"ם את הסמכות לקבוע אם היה מעשה תוקפני. המועצה גם יכולה להמליץ או להחליט אילו צעדים לנקוט, לפי הסעיפים 41 ו‑42, כדי לשמור או להחזיר את השלום והביטחון הבינלאומי.
מלחמה תוקפנית היא כשמדינה תוקפת בלי להגן על עצמה. להגן על עצמה פירושו שהמדינה נלחמת כי הותקפה קודם.
המושג הגיע מתאוריית המלחמה הצודקת ומהמגילה של האו"ם. במשפטי נירנברג אחרי מלחמת העולם נאשמים הורשעו בגלל ארגון מלחמות כאלה.
לפעמים, אם בין מדינות יש "מצב לוחמה", התקפה לא תחשוב כתוקפנות. לדוגמה: ב־1949 ישראל התקבלה לאו"ם. אחר כך היו הסכמי שביתת נשק עם שכנותיה. השכנות לא הכירו רשמית ולא הודיעו על סוף המלחמה. לכן לפעמים התקפה במצב כזה לא נחשבת תוקפנית.
האו"ם, דרך מועצת הביטחון, מחליטה אם נעשה מעשה תוקפני. המועצה גם מציעה צעדים כדי להחזיר את השלום.
תגובות גולשים