מלחמת האזרחים ביוון

מלחמת האזרחים ביוון (ביוונית: Ελληνικός εμφύλιος πόλεμος) התרחשה אחרי מלחמת העולם השנייה בין מרץ 1946 לאוגוסט 1949.

המלחמה נוהלה בין כוחות הממשלה, הצבא היווני, כוחות הביטחון, שמרנים, מלוכנים וליברלים שנתמכו בבריטניה ובארצות הברית, לבין הצבא הדמוקרטי של יוון (DSE). ה-DSE הייתה הזרוע הצבאית של המפלגה הקומוניסטית היוונית (KKE). מדינות כמו בולגריה, יוגוסלביה ואלבניה תמכו בלוחמי ה-DSE.

המלחמה נבעה ממאבקים פוליטיים שתחילתם בתקופת הכיבוש הנאצי בשנים 1942, 1944. בתקופה ההיא צמח כוח חזק לשמאל, בראשו החזית הלאומית (EAM) והזרוע הצבאית שלה ELAS, שכנגדם עמדו כוחות הימין. אחרי השחרור פרצו קרבות דצמבר 1944, והמתח בין המחנות נמשך.

לאחר המלחמה, ניסיון לפרק את המיליציות מהרצון להחליט עם מי תשלוט המדינה הוביל לעימותים פנימיים. הממשל הנתמך בבריטניה הצליח להשתלט על חלק מהאזורים, אך השסעים השאירו את המדינה מפולגת.

המעבר לשלב פעיל של הלחימה נחשב לפרוץ ההתקפה על תחנת משטרה בליטוחורו בליל הבחירות, 30 במרץ 1946. לאחר מכן התגבר צבא ה-DSE. בתחילת 1946 עמד מספר הלוחמים על אלפים בודדים; עד סוף השנה הם מנו כ־15,000, מול כ־90,000 בצבא הממשלה. ב־1948 מספר הלוחמים הקומוניסטים הגיע לכ־20,000.

הגרילה הקומוניסטית פעלה בטקטיקות של התקפות פתע על יישובים מבודדים, השתלטות על תחנות משטרה, גיוס צעירים מהכפרים והחרמת אספקה. כוחות הממשלה היו מצוידים טוב בטנקים וכלים מודרניים, אך נתקלו בקשיי התאמה ללוחמה ניידת של הפרטיזנים.

האזרחים הכפריים סבלו משתי ידיים: הפרטיזנים לקחו אספקה ולפעמים גייסו אנשים, וכאשר הגיעו כוחות הממשלה נטען כי האיכרים תומכים בקומוניסטים. הממשלה, בהשפעת יועצים אמריקאים, ביצעה פינוי כפרים כדי לקטוע את אספקת הפרטיזנים.

ב־18 ביוני הועבר חוק אבטחה דרקוני, שהרחיב את סמכויות הממשל לעצור ולהכפיף פעילויות ציבוריות. בדצמבר הקימו הקומוניסטים ממשלה זמנית בשטחים שבשליטת ה-DSE, אך היא לא זכתה להכרה חוץ־מדינית משמעותית.

בשנים 1947, 1948 השתנתה תמונת הכוחות: הבריטים צמצמו את מעורבותם ואז ארצות הברית נכנסה במידה נרחבת יותר. דוקטרינת טרומן הוכרזה ב־12 במרץ 1947; ארה"ב העבירה סיוע כספי ויועצים צבאיים ליוון. הציוד האמריקאי ששפך למדינה חיזק את צבא הממשלה.

המשבר בין יוגוסלביה וברית המועצות ב־1948 פגע בתמיכה ביוגוסלביה כלפי הקומוניסטים היווניים. החלטת טיטו לסגור את הגבול ב־1949 הביאה להיחלשות נוספת של ה-DSE.

ב־אוגוסט 1949 פתח צבא הממשלה בפשיטה גדולה בצפון המדינה, "מבצע לפיד". חוסר התמיכה החיצונית והבעיות הפנימיות של ה-DSE הובילו לתבוסתם. ב־16 באוקטובר הודעה על הפסקת אש סימנה את סיום הלחימה הממוסדת.

הקומוניסטים הוציאו כ־30,000 ילדים מיוון למדינות סוציאליסטיות. במקביל, ביוזמת המלכה פרדריקה, הוצאו ילדים ממשפחות שנחשדו בתמיכה בשמאל והועברו למחנות חינוך מחדש או לאימוץ.

מיעוט מהילדים שנשלחו חזרו ליוון בשנים 1975, 1990; רבים נשארו במדינות שאליהן נשלחו.

מלחמת האזרחים ביוון התרחשה אחרי מלחמת העולם השנייה בין 1946 ל-1949.

המלחמה הייתה בין הצבא הממשלתי שנתמך על ידי בריטניה וארצות הברית, לבין כוחות קומוניסטיים.

הקומוניסטים (אנשים שרצו סדר חברתי וכלכלי שונה) הפעילו את ה-DSE. ה-DSE הייתה הצבא שלהם.

המאבק החל כבר בזמן הכיבוש הנאצי, והתגבר אחרי שניסו לפרק יחידות לחימה פנימיות.

ב-30 במרץ 1946 פרצה התקפת פתע על תחנת משטרה בליל הבחירות. אירוע זה סימן התחלה של לחימה רחבה.

הקומוניסטים נהגו בהתקפות פתע ונסוגו להרים. כוחות הממשלה היו מצוידים בטנקים וכלי נשק כבדים.

בריטים יצאו בהדרגה, ואז ארצות הברית נתנה כסף וסיוע הצבאי ליוון ב-1947.

ב-1949 פתח צבא הממשלה במבצע גדול בצפון, וכוחות הקומוניסטים נחלשו. לאחר מכן הוכרזה שביתת נשק.

כמעט 30,000 ילדים נשלחו למדינות סוציאליסטיות. חלקם חזרו בשנים 1975, 1990, אך רובם נשארו שם.