מלחמת הקווקז

המלחמה הקווקזית התקיימה בין 1817 ל-1864. היא הייתה סדרת כיבושים של האימפריה הרוסית. "אימפריה" הוא כינוי למדינה גדולה ששולטת בשטחים נרחבים. הכיבושים כוונו לצ'צ'ניה, דאגסטן וצפון הקווקז (צ'רקסיה).
הרוסים רצו להרחיב את גבולותיהן, אך נתקלו בהתנגדות מקומית חזקה. הקהילות המקומיות נלחמו במשך שנים. חלק מהמרידות הונהגו על ידי מנהיגים מקומיים ובולט בהם האימאם שאמיל. "אימאם" הוא מנהיג דתי שהיה גם מפקד צבאי. שאמיל הוביל את ההתנגדות בשנים 1834, 1859, וקיבל תמיכה חלקית מפרס.
השלב הראשון של המלחמה נמשך עד כ-1825, ותפוקתו הושפעה ממותו של אלכסנדר הראשון ומרד הדקבריסטים. בין 1825 ל-1830 היקף הלחימה ירד, כי רוסיה עסקה גם במלחות נגד האימפריה העות'מאנית ופרס.
במרץ 1855 התקיימה הפוגה בין רוסיה לשאמיל, בעקבות הצורך הרוסי לחזק כוחות במלחמת קרים. ההפוגה התפזרה והקרבות חודשו.
הסוף הגיע עם כיבוש צפון הקווקז. שאמיל נשבע אמונים לצאר ועבר למרכז רוסיה. הצאר הכריז רשמית על סיום המלחמה ב-2 ביוני 1864. שלושה צארים שפעלו בתקופה זו היו אלכסנדר הראשון, ניקולאי הראשון ואלכסנדר השני.
בין המפקדים הרוסים הבולטים היו אלכסיי ירמולוב ומיכאיל וורונצוב. גם דמויות תרבותיות היו מעורבות: מיכאיל לרמנטוב ולב טולסטוי השתתפו בקרבות, ואלכסנדר פושקין התייחס למלחמה בפואמה "האסיר הקווקזי" משנת 1821.

המלחמה היתה בין 1817 ל-1864. האימפריה הרוסית ניסתה לכבוש חלקים מהקווקז. "אימפריה" זה מדינה גדולה.
אנשים בצ'צ'ניה ובצפון הקווקז לא רצו להיכבש. הם נלחמו בחוזקה. מנהיג חשוב של ההתנגדות היה שאמיל. "אימאם" הוא מנהיג דתי ולוחם.
לפעמים רוסיה הפסיקה להילחם, כי היא ניהלה גם מלחמות אחרות. בסוף רוסיה כבשה חלקים מהקווקז. שאמיל נשבע אמונים לצאר ועבר לחיות ברוסיה. "צאר" זה מלך גדול ברוסיה.
המלחמה נגמרה רשמית ב-2 ביוני 1864. גם סופרים ידועים כתבו על המלחמה, למשל פושקין.