המסורה היא אוסף של סימנים והערות שמלווים את נוסח המקרא. המטרה שלה לשמור על הנוסח המדויק של הטקסט ולמנוע טעויות בהעתקה.
ניצנים של רעיונות דומים מופיעים כבר בתלמוד הבבלי, אבל המסורה כמערכת התפתחה בעיקר בתקופת הסבוראים. עבודת בעלי המסורה התפרסה על פני כעשרה דורות, בעיקר מן המאה השמינית ועד המאה העשירית. ראשיתה בבבל, ומשם הועתקה ועובדה בטבריה. נראה שחלק מהטברנים בנו על יסודות שפותחו בבבל.
המסורה הטברנית נכתבה בדרך כלל כנספח לטקסט המקראי. היא נחלקת לשני חלקים: המסורה הקטנה כוללת הערות קצרות, לעיתים אות בודדת, שמציינות הופעות של מילים או אותיות; המסורה הגדולה מסבירה ומפרטת את מה שכתוב במסורה הקטנה.
המסורה הבבלית נכתבה כחיבור עצמאי, לפי סדר המקרא, והיא מדברת על כל תופעה במקום הראשון שבה הופיעה. חיבור זה לא הגיע אלינו בשלמותו; חוקרים שחזרו קטעים ממנו פרסמו אותם.
יש ספרים נוספים בסוגת המסורה, למשל השוואת מילים, רשימות חילופים וכתבי דקדוק וטעמים שצורפו לכתבי היד של המקרא.
העיסוק במסורה המשיך גם אחרי תקופת הגאונים. במאות שלאחר מכן נהגו לסמוך על ספרי המסורה כשבדקו את נוסח המקרא. במהדורות מודרניות של הכתבי מקרא נעשו נסיונות לתקן טעויות הדפוס בעזרת המסורה.
יש שתי מסורות עיקריות: המסורה הטברנית והמסורה הבבלית. קיימת גם מסורה ארץ־ישראלית שולית. ההבדלים כוללים שיטת הניקוד (ניקוד = סימני תנועות) והמיקום של סימני הניקוד ביחס לאותיות. במסורה הבבלית סימני הניקוד נכתבו מעל האות, ובמערכת שלה חלק מהטעמים (טעמי המקרא = סימני נעימה ופיסוק) שימשו יותר כפיסוק ופחות כנגינה. המסורה הטברנית הפכה לנפוצה אצל רוב קהילות ישראל, בעוד קהילת תימן שמרה על מנהגים שונים זמן רב יותר.
הערות המסורה משתנות לעתים בין העתקים שונים, ויש גם מחלוקות בין המסורות בשאלת הנוסח הנכון. כחיקוי למסורה חוברו גם חיבורים דומים בספרות ההלכתית, כמו מסורת הש"ס.
המסורה היא תיק של סימנים והערות על הטקסט של התנ"ך. היא עוזרת לשמור על המילים המדויקות של הטקסט.
הרעיונות למסורה מופיעים כבר בתלמוד. העבודה הגדולה נעשתה במאות הראשונות אחרי הספירה. היא התחילה בבבל ואז המשיכה בטבריה.
יש שתי מסורות חשובות. הטברנית כתובה לצידו של הטקסט. היא כוללת "מסורה קטנה" עם הערות קצרות, ו"מסורה גדולה" שמסבירה את הקטנה. המסורה הבבלית כתובה כנוסח נפרד, ומציינת תופעות במקום הראשון שהן מופיעות.
יש גם ספרים שמשווים מילים ומרכזים חלוקות בין מקומות שונים בתנ"ך.
יש שתי משפחות עיקריות: טברנית ובבלית. הניקוד (ניקוד = סימני תנועות) שונה ביניהן. בטברין שיטת הטעמים שימשה גם לנגינה. בבבל סימני הניקוד נכתבו מעל האותיות.
המסורה עזרה למקורות לשמור על הדיוק. היום חוקרים עוסקים בלפתור הבדלים בין העתקים ולשחזר מה שהיה כתוב פעם.
תגובות גולשים