מצלמה

מצלמה היא מכשיר שיוצר תמונה שניתן לשמור. המילה העברית "צלם" משמעותה דמות. השם הלועזי "קאמרה" נולד מהמונח הקדם‑טכנולוגי "קמרה אובסקורה" (חדר אפל), קופסה עם חריר שיוצרת תמונה הפוכה על הדופן הפנימית.

עד להמצאת סרט הצילום היו שומרים תמונות רק בציור. סביב 1816 הממציא ניספור נייפס בצרפת הצליח לצלם בשחור‑לבן. התצלום הוותיק ביותר ששרד הוא נוף מחלון בלה‑גרא. סרט הצילום איפשר לראשונה לשמור תמונות; מאוחר יותר הופיעו צילום צבעוני ומצלמות דיגיטליות.

רכיבי היסוד של מצלמה הם עדשה, צמצם וחומר רגיש לאור, כלומר סרט צילום או חיישן דיגיטלי. העדשה מרכזת את קרני האור ומייצרת תמונה על מישור המוקד. הצמצם שולט בכמות האור שנכנסת. כשהצמצם נפתח, החומר הרגיש נחשף והתמונה נשמרת.

עדשה יכולה להיות פשוטה, כמו נקב זעיר (pinhole), או מורכבת ומשבירת אור כדי לקבל תמונה חדה. מיקוד (פוקוס) הוא כוונון העדשה כדי שאובייקט מסוים ייראה חד. עומק שדה הוא הטווח של מרחקים שנראים חדים בתמונה. עומק השדה גדל כאשר אורך המוקד קצר, האובייקט רחוק יותר, או כשהצמצם סגור יותר.

חשיפה היא כמות האור שמגיעה למשטח הצילום. ניתן לשלוט במידת החשיפה בדרכים שונות כדי לקבל תמונה בהירה או כהה.

סרט הצילום הוא רצועת פלסטיק עם אמולסיה כימית (חומרים רגישים לאור). חשיפת הסרט מפעילה תגובה כימית והשמירה מתבצעת אחרי פיתוח.
בחיישן אלקטרוני, החיישן מחליף את הסרט. חיישן זה מורכב מתאים אלקטרואופטיים שממירים אור לאותות חשמליים. האותות מעובדים במעבד המצלמה ונוצר הקובץ הדיגיטלי. חיישנים מפרידים בדרך כלל צבעים ל‑RGB (אדום, ירוק, כחול). בעולם יש שתי משפחות עיקריות של חיישנים: CCD ו‑CMOS.

פורמט 35 מ"מ (36x24 מ"מ) היה הנפוץ ביותר. הוא זמין ונמכר בהיצע רחב.
פורמט בינוני (כ‑60 מ"מ רוחב סרט) נותן תמונות באיכות גבוהה יותר, אך המצלמות גדולות ויקרות יותר. יצרנים בולטים כוללים חברות כמו Mamiya ו‑Hasselblad.
פורמט גדול משתמש בדפי פילם בגודל דף מלא (למשל 4x5 אינץ'). מצלמות אלה גדולות ומאפשרות תנועות שהשולטים במישור הפוקוס והפרספקטיבה.
יש גם פורמטים אולטרה־גדולים שמדפיסים בדרך כלל בהדפס מגע ללא הגדלה.
בשוק צמח גם המגמה לדגמי דיגיטל לפורמטים אלו, בדרך כלל באמצעות גב דיגיטלי (digital back) שפותח על ידי חברות כמו Leaf ו‑Phase One.

זום הוא היכולת לשנות אורך מוקד ולהגדיל את הנושא מבלי לזוז מהעמדה. זום דיגיטלי מגדיל פיקסלים בתוך התמונה ואינו זהה לזום אופטי.
תקריב (קלוז‑אפ) מציג פרטים של האובייקט או ממלא את הפריים בדמות אחת.
צילום מאקרו מצביע על יחס הוקרה של 1:1, כלומר האובייקט מודפס על החיישן בגודל אמיתי. לעיתים מתבלבלים בין מאקרו לקלוז‑אפ; מאקרו אמיתי נמצא לרוב במצלמות SLR או DSLR.

המעבר מסרט לחיישנים דיגיטליים שינה את הצילום: ניתן לאחסן, לעבד ולהתאים תמונות בקלות. יחד עם זאת, רעיונות בסיסיים, עדשה, מיקוד, חשיפה ועומק שדה, נשארו זהים במשך הדורות.

מצלמה היא מכשיר שעושה תמונה שאפשר לשמור. המילה "צלם" פירושה דמות. "קמרה אובסקורה" (חדר אפל) היתה תיבה עם חור שהראתה תמונה הפוכה בתוך התיבה.

לפני המצאת סרט הצילום שימרו תמונות בציור. בסביבות 1816 המציא ניספור נייפס את אחת המצלמות הראשונות. סרט הצילום איפשר לשמור תמונות על רצועה ולהדפיס אותן.

יש שלושה חלקים חשובים: עדשה, צמצם וחומר רגיש לאור. העדשה (עדשה = זכוכית שעוזרת למקד אור) מכוונת את האור. הצמצם שולח או חוסם אור. החומר הרגיש יכול להיות סרט כימי או חיישן דיגיטלי.

סרט צילום הוא סרט פלסטיק עם שכבה כימית שמגיבה לאור. חיישן דיגיטלי הופך אור לאותות חשמליים. אחרי זה נוצר קובץ תמונה במצלמה.

מיקוד (פוקוס) עושה את הנושא חד. עומק שדה הוא הטווח שנראה חד בתמונה. לעיתים רק החלק הקרוב ברור ושאר הדברים מטושטשים.

35 מ"מ זה פורמט נפוץ. מצלמות גדולות יותר משתמשות בסרטים גדולים יותר והתמונות יוצאות באיכות גבוהה יותר.
מצלמות דיגיטליות מודרניות מחליפות את רוב המצלמות הישנות.

זום = להגדיל את מה שרואים מבלי לזוז. זום דיגיטלי פשוט חותך חלק מהתמונה ומגדיל אותו.
תקריב = צילום קרוב כדי לראות פרטים.
מאקרו = צילום מאוד קרוב של דברים קטנים, כמו חרקים או פרחים. מאקרו אמיתי מראה את הדבר בדיוק בגודל אמיתי על החיישן.

באמצעות מצלמה אפשר לשמר זיכרונות, לראות פרטים קטנים ולספר סיפור בתמונה.