מצרית קדומה

המצרית הקדומה היא שפת אנשי מצרים העתיקה, השייכת למשפחת השפות האפרו-אסיאתיות. היא התפתחה מהמצרית הארכאית והייתה נפוצה במצרים בתקופת הממלכה הקדומה ובתקופת הביניים הראשונה, בסביבות 2600, 2000 לפנה"ס. הטקסט החשוב ביותר שלה הוא כתבי הפירמידות. גם קירות קברים של מעמד האצולה מכילים הרבה טקסטים אוטוביוגרפיים על חייהם. ככלל, המצרית הקדומה אינה שונה באופן משמעותי מהמצרית התיכונה שהתפתחה ממנה.


המצרית הקדומה נכתבה בכתב ההירוגליפי (סימנים ציוריים). מההירוגליפים השתלשלו הכתבים ההיראטי והדמוטי, ששימשו לכתיבה יומיומית ופחות לטקסים. לאחר כיבוש מצרים על ידי אלכסנדר הגדול ובימי בית תלמי, עברו השלטונות להשתמש בקופטית לכתיבה חולנית; קופטית מבוססת על האלפבית היווני בתוספת כמה אותיות מדמוטי. הכתבים הקדומים המשיכו להישמר בכתבי הקודש. בתלמוד השפה נקראת "גיפטית" ונאמר שספרי קודש הכתובים בה, כמו בשפות אחרות, פסולים.

המצרית הקדומה היא שפה של אנשים במצרים העתיקה. היא שייכת למשפחת שפות שנקראת שפות אפרו-אסיאתיות, משפחה של שפות. היא התפתחה מהמצרית הארכאית והייתה בשימוש בערך 2600, 2000 לפני הספירה. הטקסט הכי חשוב הוא כתבי הפירמידות, טקסטים שנמצאו בפירמידות. גם קירות קברים כתבו על חיי האנשים בשפה זו.


המצרית הקדומה נכתבה בהירוגליפים, סימנים שנראים כמו ציורים. מהן נולדו הכתבים ההיראטי והדמוטי, גרסאות פשוטות יותר. אחרי שבאו היוונים ובית תלמי שלט, השתמשו בהרבה כתיבה בקופטית, כתב המבוסס על אותיות יווניות. הכתבים הישנים נשארו לשימוש בטקסטים קדושים. בתלמוד קוראים לשפה "גיפטית" ואומרים שספרי קודש בה פסולים.