מר בר רב אשי, שאימץ את השם טביומי, היה אמורא בבלי (חכם מתקופת עיבוד התלמוד) בדור השביעי. הוא בן רב אשי ועמד בראש ישיבת סורא שבמתא מחסיא, פרבר של סורא. התמנה לראש הישיבה בשנת ד'רט"ו (455), כ-28 שנים אחרי מות אביו, ושימש כ-13 שנה עד פטירתו במוצאי יום הכיפורים ד'רכ"ח (467). הוא היה תלמידו הקרוב של אביו והמשיך בעבודת עריכת התלמוד הבבלי (איסוף והסדרת השיחות וההלכות).
היה חותם בשם טביומי. המהרש"א נתן שלושה הסברים לשם זה: שזו רמיזה ל"ימים טובים"; ששמו קשור למזל הטוב ביום מינויו; או שמקורו באמרת רב אחא מדפתי על תגובות הציבור. המהרש"א עצמו הבהיר שהסברים אלה סביר להניח הם פירושים מאוחרים, כי מר בר רב אשי השתמש בשם זה עוד לפני האירועים האלה.
לאחר פטירת ראשי הישיבה שקמו אחר אביו של רב אשי, נועדו החכמים לבחור מנהיג חדש. בתלמוד מסופר סיפור: מר בר רב אשי שמע בשוק שאדם אומר שראש הישיבה העתידי יחתום טביומי. כשהגיע, שלחו אליו תלמידים לבקש את אישורו למינויו של רב אחא מדפתי. הוא עיכב כל קבוצה עד שהתקבצו עשרה תלמידים, ואז פתח בדרשה (נוהג לפתוח דרשה בפני עשרה) ובכך התמנה בעצמו. רב אחא הגיב באמירה קשה על כך.
מר בר רב אשי האמין שלא כדאי שהוא יעיד על תלמיד חכם, כי הוא אוהב אותם מאד וכך אינו יכול להיות אובייקטיבי. בתלמוד גם מסופר שהוא ראוה שדים (רוחות מזיקות) ותיאר את פעולתם. היה לו אף דין ספורי עם מזיק על-טבעי, שבו הטיל עליו שמתא (נידוי) והאחר נדרש לפצות על הנזק.
בימיו נגמרה תקופת הנוחות היחסית ליהודים בבבל. באיגרת של רב שרירא גאון מסופר על גזירות שהטיל קיסר סאסאני, יזדגרד השני, בין היתר ניסיון לבטל את שמירת השבת. מר בר רב אשי, יחד עם רב סמא ראש ישיבת פומבדיתא, גזרו יום תענית ותפילה. לבסוף המלך מת ויחד עם מותו הוסרו חלק מהגזירות. אחרי פטירתו של מר בר רב אשי עלה רבה תוספאה לראש הישיבה והמשיך בעריכת התלמוד.
במסורת ההלכתית יש כלל ביחס לפסיקה בשם מר בר רב אשי: לעתים פוסקים שההלכה קובעת כמותו. הראשונים נחלקו בדיוק נוסח הכלל. לפי רש"י ונוסעים רבים הכלל הוא: בדרך-כלל ההלכה כמר בר רב אשי, פרט לשתי הלכות מסוימות שסומנו בשם "מיפך שבועה" ו"אודיתא". רבנו חננאל ונדבקים לו הציעו נוסח דומה במקצת. בעלי התוספות ציינו שיטה הפוכה: שאין הלכה כמר בר רב אשי ברוב המקומות, חוץ מהשתי הדוגמאות האלה. ר' שמואל הנגיד ופוסקים מאוחרים יותר הסכימו בדרך-כלל עם הגישה שרוב הפוסקים פעלו לפיה, וכך פסקו הרמב"ם והשולחן ערוך בדרך-כלל.
מר בר רב אשי קראו לו גם טביומי. הוא היה אמורא - חכם בימים שבהם ערכו את התלמוד. הוא היה בנו של רב אשי ועמד בראש ישיבת סורא, מקום שבו למדו תלמידים. הוא התמנה ב-455 ונפטר ב-467, בערב יום הכיפורים. הוא עזר לערוך את התלמוד הבבלי.
הוא חתם בשם טביומי. חכמים נתנו לכך כמה פירושים. כתבו שהשם קשור ל"ימים טובים" או למזל ביום מינויו. המהרש"א אמר שהפירושים האלה הגיעו מאוחר יותר.
כאשר בחרו ראש חדש לישיבה, מר בר רב אשי הגיע אחרי ששמע בשוק שמדברים עליו. שלחו אליו תלמידים כדי לקבל את ברכתו. הוא עצר קבוצות של תלמידים עד שהיו עשרה, ואז דרש ופניו נבחרה. הוא אהב מאוד את תלמידיו ואמר שאי אפשר להעיד עליהם כי הם יקרים לו.
בסוף ימיו החלו קשיים חדשים ליהודים בבבל. המלך זדגרד השני ניסה להטיל חוקים קשים, כמו לבטל את השבת. מר בר רב אשי ורב סמא קראו לתענית ולתפילה. בסוף המלך מת והגזירה הוסרה. לאחר מותו של מר בר רב אשי, רבה תוספאה הנהיג את הישיבה והמשיך בעבודה על התלמוד.
יש כלל שאומר מתי להורות לפי מר בר רב אשי. חכמים קדומים לא הסכימו בדיוק על מתי. רוב הפוסקים קבעו שההלכה נוהגת לפי מר בר רב אשי ברוב המקומות, אבל ציינו כמה יוצאים מן הכלל שעניינם הלכות ספציפיות.
תגובות גולשים