"משפט בין-לאומי פרטי" הוא ענף משפטי שעוסק בסכסוכים בהם יש "יסוד זר" (אלמנט מחוץ למדינה, כמו אזרח זר או מיקום של האירוע).
התחום קיים כבר בעולם העתיק, אך התחזק כשהמדינות והכלכלה המודרניות התגבשו. בעוד ענפי משפט רגילים עוסקים במקרים שבהם כל הגורמים כפופים לאותה שיטת משפט, המשפט הבין-לאומי הפרטי נדרש כשיש זיקה לשיטה משפטית זרה.
הענף דן בשלוש שאלות עיקריות:
- סמכות השיפוט, איזה בית משפט יכול לדון.
- ברירת הדין, איזה חוק (דין) יחול על המקרה.
- ההכרה בפסקי-דין זרים, מה משמעות פסק-דין שניתן בחו"ל מול ערכאה מקומית.
למרות השם, זהו ענף פנימי בכל מדינה. המילה "בין-לאומי" מתייחסת לעובדה שיש זיקה למדינה אחרת. במערכת Common law (המשפט המקובל) הענף נקרא "Conflict of laws" או "מתקל דינים".
לפני המנדט הבריטי לא היו כללים ברורים בארץ. החלטת "דבר המלך במועצה" (סימן 46) הביאה לארץ את הכללים הבריטיים. היום הזיקה הזאת חלפה, אבל אפשר עדיין ללמוד מהמשפט האנגלי והאמריקאי בגלל הדמיון בין השיטות.
הכללים בישראל נקבעים בחקיקה ובפסיקה. חוק מרכזי הוא "חוק אכיפת פסקי חוץ" (1958). חוקים נוספים שמשפיעים כוללים כללים ברכוש, ירושה ואימוץ.
סמכות בית המשפט לא ניתנת תמיד רק כי הנתבע נמצא פיזית בישראל. בדרך כלל סמכות נרכשת על ידי המצאה של כתב־בכ"ש (המצאה של מסמכים משפטיים), כלומר נוכחות ארעית יכולה להספיק.
יש כללים מיוחדים להמצאה מחוץ לטריטוריה. בעבר בתי המשפט היו זהירים יותר במתן סמכות מחוץ לישראל. בעידן הגלובליזציה הם נוטים להכיר בסמכות ביתר קלות, אך בקשות כאלה צריכות לעמוד בכללים פרוצדורליים נוקשים.
השיקולים להענקת סמכות כוללים הדדיות בין מדינות, יעילות של ההוצאה לפועל, עומס על בתי המשפט, וצדק כלפי הנתבע הזר.
בית המשפט המקומי יכיר בפסק-דין זר אם ימצא שהוא תקף ושיש לו נפקות משפטית בארץ. לאחר ההכרה ניתן לאכוף את הפסק בחשבון הוצאה לפועל.
שימושים בפסק חוץ: אכיפה כמו פסק־דין מקומי, השתק עילה (הדחה של תביעה מקומית), או הסתמכות על ממצאים שנקבעו בפסק הזר.
פסק חוץ אינו מחייב אוטומטית. בישראל המגמה היא לכבד ולאכוף פסקים זרים מתוך שיקולים של הדדיות, יעילות וצדק.
שאלת ברירת הדין היא: איזה חוק יחל על המקרה כשהמעורב קשור למדינה זרה? כללי ברירת הדין כוללים קטגוריה (למשל דיני חוזים) ו"חוליית קישור" (האלמנט שקובע את הדין, למשל מקום כריתת החוזה).
מכיוון שכל מדינה יכולה לקבוע כללים שונים, מצב יכול להיווצר שבו מדינה אחת תחליט על דין שונה מזו של מדינה אחרת. בעבר הפרשנות הייתה רחבה. כיום בתי המשפט נוטים לפרק סוגיות למרכיבים קטנים יותר ולקבוע דין שונה לכל היבט (למשל חוקיות החוזה מול כושר ביצועו).
כאשר הדין הזר מפנה בחזרה לדין המקומי קוראים לזה "רנבואה". במקרים כאלה בית המשפט צריך להחליט אם לקבל או לדחות את ההפנייה הזאת לפי כללי המקום.
משפט בין-לאומי פרטי מדבר על מצבים שבהם מעורב מישהו מחו"ל.
"יסוד זר" זה כשיש קשר למדינה אחרת. למשל אדם שכאן והוא לא אזרח המדינה.
השם אומר שיש קשר בין מדינות, אבל זה חוק שפועל בתוך כל מדינה.
פעם לא היו כללים ברורים בארץ. בתקופת המנדט אימצו חלק מהכללים האנגליים.
בישראל יש חוקים שמסדירים את הנושא. החוק העיקרי הוא חוק אכיפת פסקי חוץ.
בית משפט צריך לדעת אם הוא יכול לדון במקרה. לפעמים די בנוכחות קצרה של אדם בישראל כדי להתחיל תהליך.
השיקולים כוללים אם פסק-הדין יוכל להתבצע מדינית אחרת ומה הוגן כלפי האדם שנקרא לדין.
פסק חוץ הוא פסק-דין שנתן בית משפט במדינה אחרת. בית משפט בישראל יכיר בפסק כזה אם הוא תקף.
אחרי ההכרה אפשר לאכוף את פסק-הדין כאן.
ברירת דין שאלה: איזה חוק יחול כשמעורבות מדינות שונות? יש כללים שקובעים זאת.
רנבואה זה מצב שבו דין של מדינה אחת שולח בחזרה לדין המקומי. אז צריך להחליט מה לעשות.
תגובות גולשים