נואוס

נואוס (נהגה לעיתים 'נוס'; מיוונית: νόος) הוא מושג של שכל, תבונה או הכרה.

נואוס הוא מושג מרכזי בפילוסופיה היוונית, במיוחד אצל אפלטון ואריסטו. המשמעות הבסיסית היא היכולת להבין, לחשוב ולהשיג ידע. לעתים מתארים אותו כשכל גבוה או הכרה רוחנית (אגו). בניגוד לחושים או לדמיון, נואוס נחשב לכלי לגילוי אמת עליונה, ולעתים אפילו לחוויה על־חושית.

אצל אפלטון נואוס הוא חלק מהנפש שיכול לתפוס את עולם האידאות. 'אידאות' הן הרעיונות המושלמים שמאחורי הדברים הנראים. אריסטו הבחין בין נואוס פעיל (אינטלקט אקטיבי) לנואוס פסיבי (אינטלקט פסיבי). האינטלקט האקטיבי הוא המקור שמפעיל את ההבנה, ובמסורת שלו הוא נתפס כנצחי ואף אלוהי. ניאופלטוניסטים, כמו פלוטינוס, ראו בנואוס עיקרון קוסמי, תבונה אלוהית שממנה נובעים הדברים.

במאה ה-20 אדמונד הוסרל השתמש בביטוי 'נואטי' כדי לתאר פעולות מכוונות של התודעה. 'נואטי' מתייחס לפעילויות מנטליות כמו אמונה, רצון, שנאה ואהבה, כלומר, איך התודעה פועלת כשהיא מופנית למשהו.

נואוס (לפעמים 'נוס') הוא רעיון שמדבר על השכל. שכל (היכולת לחשוב ולהבין).

אפלטון ואריסטו דיברו הרבה על נואוס. אפלטון אמר שהשכל יכול לתפוס רעיונות מושלמים. 'אידאות' זה רעיונות כאלה.

אריסטו חילק את השכל לשני סוגים. אחד פועל ועוזר להבין. השני הוא סביל.
ניאופלטוניסטים כמו פלוטינוס חשבו שנואוס הוא תבונה עליונה שממנה הכל נובע.

הוסֶרל השתמש במילה 'נואטי' כדי לדבר על פעולות חשיבה. 'נואטי' הוא למשל להאמין או לאהוב.